מחנה חיים חלק א קלט

אותן חסרים וגם מקצת שמתו ושנחבלו שיתלה במצוי שגנבו מקצת ומהם מתו מחמת שפרצו הגדר וכדומה ואין כאן חשש איסור עיי' בש"ך סי' קכ"ז שכלל כלל זה דאין עדות לגוי בכלום בין לאיסור או להיתר וק"ל

אמנם הדבר צריך ביאור רחובות דהנה הגם שאין ע"א נאמן לאסור יין של חבירו חוץ אם נאמן אצלו כ' הרמ"א בסעיף א' וז"ל ואם הבעלים אומרי' אינו מאמינך אע"ג דבלבו מאמין לו כבי תרי אין להחמיר ודוקא ביי"נ שאין לדקדק בו כל כך אבל בשאר איסורי' לא מהני אם אמר אינו מאמינך אם מאמין בלבו עכ"ל ועיי' בש"ך שם ס"ק ט"ו שגם ביי"נ אם מאמין בלבו אסור לו לומר שאינו מאמינו אלא הכוונה שיוכל לומר לו בזה אני איני מאמינך יעו"ש וא"כ מבואר הגם דע"א אינו נאמן לאסור ולהפסיד ממון חבירו עיי' ש"ך סק"ב בכל זאת אם נאמן לו מהני ע"א אפי' להפסיד ממון ה"ה הגם שאין עדות לגוי יען שהוא משקר בכל זאת אם בלבו מאמין לו שרועה שלו יגיד לו האמת אז הוי כאילו ישראל יעיד לו

ולכאורה נ"ל לחלק בשלומא בע"א ישראל שיש לו נאמנו' על איסור מה"ת למשל אם יהי' מונח חביות של יין הפקר בשוק וע"א יאמר שנתנסך שאז בודאי נאמן שאינו מפסיד בזה ממון לבעלים ורק אם מעיד על יין שיש לו בעלים אינו נאמן דע"א לא קם להפסיד ממון בעלים ועיי' בר"ן קדושין דף ס"ו שהקשה אמאי אינו נאמן לומר מעות שהטמין אביכם של מעשר שבי הוא הא ע"א נאמן באיסורין ותי' דהוי הוצאה מרשות הדיוט לרשות גבוה יעו"ש משמע שלולי כן שהוי הוצאה מרשות לרשות הי' ע"א נאמן ולכן כיון דעל האיסור הי ע"א נאמן רק יען שיש בעדותו הפסד ממון לבעלי' אינו נאמן ולכן אם מהימן לי' כבי תרי ומהני כנגד הבעלי' כב' עדים ועל גוף האיסור הא ע"א נאמן אבל עכו"ם דאינו בר עדות כלל ואין לו נאמנות מה"ת על איסור אפי' במסיח לפי תומו עיי' בש"ך סי' שי"ג ובסי' צ"ח וקל"ז ובסי' ס"ט ובא"ח תקי"ג והסברא דע"א נאמן באיסורי' ילפי' מקרא עיי' גיטין דף ב' בתוספ' ומה שהקשה הפנ"י דהוא סברא דאין אחו"ל כבר השגתי עליו בספרי פלס חיים דעד צריך להיות נאמן בדיבורו ולא מכח הוכחה שאומר אמת ועיי' בט"ז סי' צ"ח שרוצה לחדש דמסלפ"ת נאמן באיסורין אבל להלכה חזר בו והוא הדבר כיון שצריך הוכחה שאומר אמת אינו עדות וגוי בעצמו אינו בר עדות והבן א"כ לא מהני אם נאמן אצלו והוי כאילו אין כאן לדון על ממון הלא אפי' על איסור בלא ממון ג"כ אין עכו"ם בר עדות והבן

אך אם אנו כבני אדם ראשונים כמלאכים הלא הלכה פסוקה היא בש"ע יו"ד סי' ט"ז סעיף י"א דלענין אם עכו"ם מעיד שהוא אותו ואת בנו אם מהימן לי' אסור יעו"ש ועיי' בש"ך ס"ק כ"ד שהוא מתשובת הרשב"א ועיינתי שם שהביא ראי' מהאי סמי' בקדושין אי מהימן לך שאפי' בלא מסלפ"ת נאמן העכו"ם לאיסור יעו"ש מבואר שרשב"א חקר הלא בדבר שבערוה אין עדות לע"א אפ"ה אם נאמן לו אסור באשתו ה"ה גוי שאינו בר עדות אם נאמן לו אסור לו וא"כ ה"ה בנידן דידן אם מאמין לגוי שבאו זאבים ודרסו נאמן הגוי לאסור ודוק (ועי' תוס' כתובות דף ט' ע"א ועי' קידושין דף ס"ה בתוס' ועי' בב"ש סי' מ"ב וסי' ד')

אמנם נ"ל לחדש דבר בודאי בע"א כשר אז אם הבעלים מאמינים אסור גם לכל העולם אפי' כשיצא מידו כמו אם בעלים יאמרו על חפצם שהוא אסור שנשאר אסור לעולם אפי' כשיצא מרשותם ה"ה אם מאמין הבעל לעד ואין כאן לדון על ממון ועל האיסור נאמן העד עפ"י דין תורה אבל בגוי דאינו בר עדות הגם שהוא נאסר בחפצו דיש לגוי אצלו נאמנות אבל כשיצא מרשותו אין על אחרים איסור כלל דלנו אין עדות שיהי' אסור הלא אתה לא ידעת מהאיסור וגוי אין עדות לנו אטו אם מת הסמיא קודם נתינת הגט תהי' היא אסורה משו' זונה יען שהבעל מאמין לעד והבן ועי' ריטב"א קדושין דף פ' והבן שם היטב ותמצא נחת ועי' היטב בנקה"כ סי' קכ"ז

היוצא מזה דין חדש הגם שהוא מאמין לגוי ואסורי' הצאן לו וממילא אסור לו למכור אותן גם לישראל אחר אבל מותר לו למוכרן לעכו"ם ולא חיישי' שמא ימכור ממנם לישראל דמאי הוי הלא ישראל אחר אין מאמין לגוי הנ"ל ומותרי' לו הצאן בשלומא הוא לא יוכל למכור לישראל כיון שלפי דעתו הצאן אסורי' שנדרסו ואיך ימכור ממנם לאכול לישראל אבל ליחוש אלפני דלפני שגוי ימכור לישראל ימכור וימכור הלא באמת אין הישראל אוכל איסור בזה כלל. (ב) יש לחקור גם לכל העולם שלא מאמיני' לרועה העכו"ם אם הצאן אסור יען שבעינינו ראינו שנדרסו מן הצאן מי נימא שבודאי הי' עכ"פ פה זאב א' או נימא דילמא כלבא או משאר חיות שאין להם ארס עשה זאת ואי יש הבדל אם ישראל שמע עכ"פ קירקור הצאן או לא וצע"ג

ונלע"ד לבאר בעזה"י ויען כי הוא דבר עמוק אשר אקוה שמקום הניחו לי מן השמים אתהלכה ברחבה בגמ' ספק על ספק לא על אימא לא על ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא וכ' הרשב"א בחדושיו וגם כפל בת"ה דזה דוקא בדאיכא קמן כלבא ושונרא הא ליתנהו קמן במצוי תולין אי כלבא יותר מצוי תלינן בכלבא ואי שונרא יותר מצוי תלינן בשונרא עכ"ל מבואר אי כלבא שכיח יותר תלינן בכלבא ה"ה בודאי כלבא שכיח יותר מזאב ותלינן בכלבא ומכ"ש לשיטת הרא"ה אפי' אינו קמן כלבא ושונרא תלי' בכלבא ואז פשיטא שמותר כאן דתלי' בכלבא כ"נ לכאורה פשוט מאוד

אמנם כד דייקת נ"ל דאסור בין לרשב"א ובין לרא"ה כי יש בזה דברי' מכוסי' מן העין הנה יש לנו בספק כלבא ספק שונרא ב' אופני' (א) כגון דלא שמענו מקרקרי' כלל רק ראינו שלפני הדיר יש כלבא ושונרא או כלבא וארי' ואח"כ נמצא בעוף או בבהמה סימן דרוסה אדום כנגד בני מעיים או ממסמס קועא דמא ומן הריעותא שניכר בעוף או בבהמה בא לנו חשש הנ"ל שנדרסה העדר בהמות או עופות או שאוזא ממסמס קועא דמא והיא בין הקנים והי' שם שונרא או חשש שהי' שם שונרא אז בודאי לולי שיש קמן כלבא ושונרא לפנינו תלינן להקל בכלבא אבל אם אין לפנינו כלבא תלינן במצוי בשונרא ששכיח בבית טפי ואם כלבא שכיח תלינן בכלבא אופן (ב) כגון שיש לפנינו כלבא ושונרא או כלבא וארי' או קניא ושונרא ואנו רואי' בבהמו' או בעופות שום ריעותא ושמענו קרקור הבהמות וצפצוף העופות אז הגם שקרקור הוא האות על הדריסה שמבעיתה בעבור הדורס שמיראתו הדרך לקרקר קיר אבל בעבור כלב אין דרך שכל העדר ישאגו מחרדת לוכד בכל זאת כיון שאיכא קמן כלבא כמו שיש לפנינו שונרא או ארי' תלינן להקל אבל בודאי אם אין לפנינו כלבא כמו שיש לפנינו הריעותא ושמענו הקרקור שהוא אות על דורס שעושה מעשה בודאי לא תלי' שקרקור הי' מחמת כלב או קניא ותלינן בדורס הגם שכלבא יותר מצוי מזאב והבן זה

ובזה יש לנו לחדש דבר חדש הנה הרא"ה חולק על רשב"א דאפי' אי ליכא קמן כלבא תלינן בכלבא דאל"כ אפי' איכא קמן למה לא חיישי' הא יותר יש לתלות בשונרא דשכיח יותר דשונרא ידרוס מכלב אלא ע"כ דלא תלינן בדרוסה דשונרא וז"ל דדרוסה מילתא אחריתא היא עכ"ל ולכאורה דבריו הם חלילה כתפל בלי מלח הדעת מאי זה שדרוסה מילתא אחריתא מה נשתנה טריפו' דרוסה מטריפת נקובת הושט וצע"ג

אך הוא הדבר דגמ' אמר בהאי בר אתא מי לא אמר רבא ס' כלבא ס' שונרא כלבא הכי נמי ס' קני' ס' שונרא