מחנה חיים חלק א קכח

שחידש שבדרוסה צריך להתחיל מתחילה שם דאם לא נכנס לא דריס יעו"ש שהוא מתוק אפי' אם גם שם טריפה היינו שעכ"פ ס' דרוסה הוי טריפות בפני עצמו וס' על הוי רק ס' איך בא לדרוס אבל כאן עיכול לא הוי טריפות רק שנפסק נמצא על גוף הטריפות צריך אתה להחליט שהי' נפסק וע"כ נתחיל בה וסברא זו ברור' ומזהיר' עיני התבונ' בעזה"י ופשיטא דלא הוי שם אונס חד ודו"ק

(ז) עוד נ"ל היתר דכבר הערותי דנימא אוקמי הכלים בחזקת היתר ומס' לא נאסרו וכדמות סברת הט"ז כנגד מהרש"ל לענין תבשיל שנתבשל בקדירת גוי עיי' טו"ז סי' קכ"ב ביו"ד אמנם מצאתי סתירה לזה בט"ז סי' א' בשוחט ששכח שאפי' בס"ס אוסר הט"ז הכלי' יעו"ש אמנם באמת לק"מ דבשלומא אם אנו דנין על ס' בשחיטה דהי' לו חזקת איסור וכיון דאמרי' ס"ס לא מהני הוי ודאי נבילה ולכן אוסר הט"ז הכלים אבל שם בסי' קכ"ב דבכל אופן הוי רק ס' איסור טריפה אז פסק דיש לתבשיל חזקת היתר ודו"ק שוב מצאתי סמך לט"ז בפרמ"ג דהוא סובר דבסי' א' הוי ודאי נבילה יעו"ש ודו"ק ובפרט שיש כאן אחר מעל"ע דהוי נטל"פ ולכן יהי' כאן הכלי' ודאי מותרים אך ראה זה מצאתי בפרמ"ג בשם מהריב"ל בסי' א' בס' טריפה שנתבשל שהכלים אסורי' אפילו אחר מעת לעת והביא שהתב"ש רצה להתיר אפי' בנידן השוחט והשיג עליו יעו"ש וכן מצאתי בב' כתי עדים על חתיכ' אם טריפה היא כתב הפרמ"ג בהקדמה לה' שחיטה דתבשיל טריפה וגם מצאתי בפר"ח בסי' ק"י אות ח' האריך בשם מהריב"ל שאפי' אחר מעל"ע הכלים טריפה והסביר ב' סברות א' יען דס' עצמו אסרנו ואח"כ באנו להתיר הכלי' וזה אסור וסברא הב' יען שהכלי' היו בתוך מעל"ע ספק דאורייתא יעו"ש שהאריך

אמנם מזה יצמיח היתר דבשלומא אם כבר נודע מהטרפו' אז שייך דס' עצמו אסרנו וגם סברא ב' שהי' בתוך מעל"ע ס' דאורייתא אבל בנידן דידן שכבר נתבשל הבשר קודם בא הע"א אז בודאי הכלי' מותרי' מכח חזקת היתר ודו"ק

וד' האיר עיני שכוונתי לאמת שמצאתי בפרמ"ג בכללי ס"ס אות א' שאם לא נודע הטריפות קודם שנעשה הכלי מעל"ע שהי' נטל"פ דרבנן אז הכלים מותרין

(ח) אמנם זה שכתבתי למעלה הוא אם נאמין לע"א הנ"ל אבל כיון שבררתי שע"א אינו נאמן הגם דשוחט מודה שהיתה צולעת על ירכה וס' אצלו אי לא היתה שמוטה ונאמר דע"א נאמן לברר ס' איסור כנודע לק"מ מב' טעמים ובצרופן היתר אחד דהנה נ"ל ברור בסברא דריעותא מחיים לא הוי רק אז בודאי נשמטה ויש ס' על הניבי' אבל אם יש כאן ס' אי יש ריעותא מחיים אז אין שום פוסק מהמובאי' בש"ע אוסר בכה"ג דאז כ"ע מודו דאוקמי' בחזקת היתר דיען דיש ס' על ריעותא גופא וכאן לא שייך ריעותא מחיים דהבהמ' יצאה מרוב דע"ז אנו דנין אם יצאה ע"י ריעותא מרוב ודו"ק

וראיתי תשובת חיי אדם שהרא' במכתבו כ"ת נ"י ובמכ"ת של הגאון ז"ל לא ידעתי מי הכריחו לפנוס בין שמוטה מחמת חולי או שאר דברי' ולא יצא לחלק כמש"ל דרק הוא צולע ולא ידעי' אי כשמנו אי לאו אז בודאי הבהמ' מותרת דלא שייך סברת תב"ש יען שיצאה מרוב בהמות דזה דוקא אם ידענו שיש כאן ס' טריפו' עכ"פ אבל כאן בנשמט הוי ודאי ס' טריפות אבל אי לא ידענו דנשמטה אז אמרי' דלא נשמטה וליכא כאן ריעותא מחיים כלל דריעותא לא כקרא רק ס' טריפות כמו ביבמות ס' גירושין או קידושי' ופליאה בעיני אם ימצא כנגד סברא זו והבן (ועל הס"ס שחידש הגאון בתשובה יש להתפלא אך הזמן בוגד בי כעת להשיג עליו ולחקור בדעתו) וכיון דבצולע לבד כשאר חזקת היתר אינו נאמן ע"א לברר וראי' לזה מדברי הש"ך בסי' קכ"ז ס"ק כ"ג דלא משכחת כלל שע"א יפעול אם יש לדבר חזקת היתר ודו"ק וא"כ מכח דברי השוחט שהיתה צולע איכא עדיין חזקת היתר וע"א אינו נאמן לאסור ודו"ק

ועתה אכתוב לו בקיצור היתר שאל' הנ"ל והדיני' היוצאי' ממונה בעזה"י

(א) אם הע"א העיד לפני ב' עדי' קודם השחיט' שהבהמ' היא שמוטה אז ע"א הנ"ל נאמן דיען על ממון עכו"ם נאמן ע"א ישראל הגם שאין בידו ולא הי' נשאר על הבשר הנ"ל רק היתר ו' דהוי ס"ס אם נאבד או נחתכה הבהמה

(ב) אבל אם יש עדים שעכו"ם הגיד זאת מקודם אינו נאמן דגוי לאו בר עדות אפי' לנכרי חבירו רק בז' מצות אבל לא באיסור הנוגע לישראל כנידן דידן

(ג) ואם הקצב שהיתה בהמה שלו אמר כן קודם שנשחטה לפני ב' עדים שהיא שמוטה גוי נאמן על שלו כמבואר ברא"ש פ' א"מ ובתשו' רשב"א שהבאתי וכיון שהאמינו לו בשלו אז נאמן גם אם לקח ישראל

(ד) גוי מסיח לפי תומו אינו נאמן באיסור דאורייתא אפי' אם מכוון להשביח מקחו כן מבואר בש"ך בסי' קכ"ז וברא"ש פ' א"מ ובהרבה מקומות ועיי' ט"ז בכורות

(ה) אם הבשר כבר כמכר בודאי אינו נאמן כמבואר בסי' קכ"ז ומותר להודיע לעולם שלא ישתקו שהם אינם מאמיני' ולשיטת המחבר אפי' שתקו אינו נאמן דלא שייך בפניך שהם לא ידעו אם שמוטה היתה והגם דיוכל אז לברר זה אינו עיי' בד"מ ובש"ך סי' הנ"ל ס"ק כ"ד אם לא בררו מותר רק אז צריכי' לברר דבריו אם אפשר יעו"ש

(ו) אם מקצת נמכר כבר ומקצת עדיין כאן וכן אם מקצת אנשים מאמינים לו תלי' בפלוגתת פר"ח וגאונים בתראי ובש"ש מתיר הכל אפי' בדאורייתא בס' א' ובפרט כאן דיש ס"ס כמש"ל אפי' על גוף הטריפות בודאי הכל מותר אפי' הבשר ובפרט אם אין נשאר עוד בשר בשעת עדותו רק אנשים מאמיני' לו

(ז) אפי' העד עצמו מותר לאכול מן הבשר דיש כאן ס"ס כמש"ל באות ו' רק חלילה לסמוך על היתר זה בלבד אבל על הכלי' יש לדון עליו דהי' להם חזקת היתר אך אצלו הוי שוי' אנפשי' חד"א מכח ס' א' א"כ נ"ל ברור כיון שהכלים נטל"פ ויש כאן ס"ס בגוף הטריפות מותר לסמוך על הכלים כמובן [ויש עוד לעיי' בכלי' הנ"ל לענין העד כי יש לי דבר חדש בעזה"י שבשוי' אנפשי' חד"א לא שייך טעם כעיקר דבשלומא אם הי' לנו קבלה הלכה מסיני דמה שאסרה התורה בלאו או בכרת כגון נבילה או חלב נכלל בו בין הממש ובין הטעם שהכל בכלל לא תאכל נבילה או לא תאכל חלב בין העיקר או הטעם אז ממילא אם אחד אומר חתיכה זו נבילה ואוסר על נפשו לח"ד הי' גם כן אסור בטעם כמו בממש אבל באמת הלא בכל איסורי' לא נכלל בלאו שלהם או בכרת שלהם טעם כעיקר כנודע דילפי' טע"כ מפסוק אחר וליכא בו מלקות או כרת נמצא הוי טע"כ איסור חדש אשר חדשה התורה אבל מי שאוסר חתיכת היתר שאומר שהוא חלב או נבילה לא אסר על נפשו רק איסור דחלב או נבילה ולא נכלל בו גם איסור טע"כ והארכתי בזה בחידושי בעזה"י ואין כאן מקומו כי צריך עיון ושקידה רבה]

(ח) אבל חוץ לעד הנ"ל הי' ראוי אפילו הבשר להתיר דע"א אינו נאמן ולא הוי ריעותא מחיים ולכלי' ג"כ חזקת היתר ונטל"פ ולא נודע ונ"ל ברור שהכלי' מותרי' לכל איש ואיש מישראל לבשל בהם כנלענ"ד ברור להלכה ולמעשה בעזה"י

ונא ימחול כ"ת נ"י לעיי' ואקוה שישמח בו וד' יתן לכ"ת משאלות לבבו לטובה: