מחנה חיים חלק א קכו

גוי נאמן על של חבירו ולא מצא רק סמך מתשובת רשב"א עיין שם)

אך בזה נשאר סברתי דע"א על ממון גוי נאמן אם אומר נתנסך יין שלו דממנ"פ לענין ממון של גוי הוי ע"א ישראל נאמן דכמו שנהרג בע"א ה"ה הפסד ממונו ועל איסור שיי"נ הוא נאמן הוא מכח שע"א נאמן באיסורי' יען שלא מפסיד בזה ממון ישראל אבל גוי לא יוכל לאסור שאין לו נאמנות באיסו' וכדמוכח בב"מ קי"ד ועיי' בט"ז בה' בכורות באריכות אבל אם גוי אחד יעיד שחבירו לוה מגוי שלישי ממון נאמן להוציא מק"ו כמש"ל

תמצית הדברים אם בשאלה הנ"ל הע"א העיד מקודם שלקחו ישראל מן הבהמה שהוא שף מדוכתי' ויש ע"ז עדי' אז נאמן הע"א ואם הוא אומר שהי' ודאי טריפה הי' הדין שלוקי' מי שאוכל ממנו בהתראה כדברי הרמב"ם פ"ב מכריתות ואם הוא אומר ספק טריפה הוי ס' טריפה ודו"ק

(ב) יען כי שאלת כ"ת נ"י לא פורש אם בשעה שהעיד ע"א אם הי' כבר כל הבשר נמכר או אם הי' מקצת במקולי' של גוי

הנה אם הבשר כבר נמכר ואח"כ בא הע"א פשיטא לי דאינו נאמן דהנה דכיון דכבר לקחו הבשר הוו הבעלי בתים הבעלים וכפי עדותו רוצה להפסיד ממון שלהם וכבר מבואר דתורה אמרה לא יקום ע"א באיש להפסיד ממון חבירו דדוקא להתיר נאמן ע"א אבל לא לאסור ועיי' תוס' גיטין דף ב' ע"ב ובפנ"י נתן טעם לזה דלהתיר יש חזקה דאין אדם חוטא ולא לו אבל בלאסור לצעורי' קמכוון יעו"ש ודוקא בידו או הי' בידו אז נאמן בפעם ראשון עיי' גיטין כ"ג וש"ע יו"ד סי' קכ"ז סעי' א' בש"ך סק"א וב' אבל אדם אחר אינו נאמן חוץ אם הבעלי' שותקי' דאז שתיקה כהודאה דמי' ודוקא אם העד אומר אתה ידעת מהאיסור דאל"כ אינו נאסר ועיי' ש"ך ס"ק ט"ו שהעיר ב' שיטות דדוקא אם נאמר שתיקה כהודאה אז צריך לומר בפניך אבל אם נאמר כשיטת הר"ן פ' האומר דע"א נאמן עפ"י דין התורה אם הבעלי' אינם מכחישי' אז אפי' אם אינו אומר בפניך ולא ידע מהאיסור אעפ"כ נאמן והביא כמה ראיות יעו"ש והש"ך הפליא שם בכמה קושיות

ונ"ל בסברא אחת והוא בשלומא אם העד אומר אשתך זינתה שנשארת אשתו רק איסור בעילה יש כאן וה"ה בכהן שאומר שאסור בעבודה וה"ה בגט אם אומר שהוא לשמה וכן במקוה וכן בטבל בא העד רק על האיסור ולא בא בעדותו להפסיד ממון של חבירו רק הוא בא שבעל לא יבעול האשה שהוא עובר איסור אבל כח קנין באשה לא הפסיד וכן בכהן שמגיד לו שאסור לא להקריב קרבנו' וכן בטבל בא שנסתלק האיסור וכן במקוה שהיא כשירה להטביל בו ולא בא להפסיד כי העדות מתחיל על הגברא באיסור או איסור חפץ או היתר חפץ אבל בנתנסך יינך ונטמאו טהרותיך אז מתחיל העדות שיין זה אינו שוה עוד למכור ולא הוי ממון בעלים וכן בנטמאו טהרותיך שאינם עוד ממון בעלים וכמ"ש הש"ך בסק"ג ולפ"ז היכא שלא בא להפסיד נמון רק לאסור אז אמת כסברת הר"ן דדי אם אינו מכחיש אבל ביי"נ שבא להפסיד ממון של חבירו צריך דוקא שתיקה כהודאה שאומר בפניך ודו"ק היטב כי סברא נכונה היא

תמצית הדברים אם הב"ב אינם מאמינים לו שע"א אינו נאמן בעיניהם כב' רק אומרי' אין אנו יודעי' אין ע"א נאמן להפסיד ממונם ועיי' רמ"א שמלמדי' אותו לומר איני מאמין להם וזה דוקא ביי"נ עיי' ש"ך ס"ק ט"ז אבל עיי' ש"ך ס"ק י"א ובנה"כ וזה דוקא לגלות להם שלא ישתקו אם אינם מאמינים לו ולא ישתקו מחמת ספק יעו"ש והבן והנה כאן שאין הע"א שומר ולא הי' בידו עי' ש"ך סק"א אז אינו נאמן להפסיד זה ברור מאוד ולא מיבעי' לשיטת הסוברים וכאשר פסק הש"ע דצריך בפניך ואתה ידעת זה בודאי לא שייך כאן דאטו כל ב"ב ראו השור וגם אם ראו לא ידעו אם שף מדוכתי' רק בנתנסך יינך אז העד אומר אתה ראית הנסך או שמעת מנסך אבל כאן מי הוא הבקי בשמוטת ירך ודו"ק ואפי' לשאר שיטות אם אומרי' אין אנו מאמינך באמת אז הבשר מותר ודוק

(ג) אך בהא יש לספק אם בשעה שע"א העיד הי' עדיין בשר במקולין והרבה נמכר בזה נסתפקתי איך לדון בהאי דינא מי נימא כיון שעל הבשר שנשאר במקולין נאמן כמש"ל בדין א' א"כ ע"כ נאסר גם חלק הבעלי בתים או בהיפך יען שעליהם אינו נאמן גם על הנשאר אינו נאמן דהעד לא בא להעיד על ממון רק על חלק הגוי שנחשב רק שמעיד על איסור ומסתעף ממנו ממון חלק הב"ב וצע"ג

ולכאורה עלה בדעתי לברר ס' זה ממה שהובא ברמ"א סי' קכ"ז ביין של שותפות וע"א אומר נתנסך מי שמאמין לו חלקו אסור ומי שאינו מאמין חלקו מותר ולכאורה זה אי אפשר או שהכל אסור או הכל מותר וע"כ יען כיון שחבירו אינו מודה אמרי' כן וה"ה כאן מה שביד ב"ב מותר ומה שנשאר בחנות אסור ונ"ל דתלי' בפלוגתא דבודאי זה אי אפשר שחצי יין יהי' היתר וחציו איסור רק הלא לנו ב' טעמי' בע"א ובעלים שותקי' הא' יען דשותק הוי כהודאה הב' יען כי הוא אינו מכחיש אז האמינ' התור' לע"א לאסור אפי' עיין ר"ן ובזה תלי' בשלומא אי העד אינו נאמן רק הוי שתיק' כהודאה אז פשיטא בהודאתו לא יוכל לחייב חבירו והודאתו הוי רק שיוכל לאסור חפצו על העולם אבל אי כסברת ר"ן דאם אינו מכחיש אז נאמן הע"א וזה פשיטא או דכולו נאסר או דכולו היתר ודו"ק ולפ"ז הרמ"א פסק דהטעם דשתיקה כהודא' ועיי' ש"ך ס"ק י"ד שכתב בפי' כן אז שפיר הביא דין הגהת אלפסי אבל לשאר שיטו' שהוכיח הש"ך בס"ק ט"ו אז פשיטא דליכא למיפלג ביין ודו"ק כנלענ"ד ולפ"ז בנידן דכאן דהוי ספק טריפות בכל הבהמה א"א להיות חצי חלק מותר וחצי חלק אסור וא"כ צריך לחקור בנידן כזה ועיי' בא"ע בב"י סי' קע"ז

אמנם נ"ל דדבר זה תלי' בפלוגתא חבל באחרוני' בסי' ק"י בט"ז סק"ה בכבש שנתערב וחצי נשאר בקביעו' וחצי כבר נמכר דחידש הט"ז דאפי' מה שכבר פירש אסור יען דכיון דחצי הנשאר כאן אסור אז גם מה שכבר נמכר אסור ובתשובת גאונים בתראי הביאו בשם הגאונים דהכל מותר דקבוע דרבנן הוא והפר"ח כתב בקו"א דחצי הנשאר אסור ומה שכבר נמכר מותר ע"ש שהחליט כן והגאון שב שמעתא הסביר דבריו יען דהוא ס' עצמיות אז אין הנשאר מכריע את הנמכר ולא הנמכר מכריע הנשאר יעו"ש אבל במקוה וטהרות הגם שיש לטהרו' חזקת היתר ואפ"ה נגררו אחר המקוה יען ששם הטהרות נגרר ממקוה אבל בטריפה הוי ס' עצמיות משו"ה דין דפר"ח אמת מסברא ודוק

אמנם הביא ראי' הגאון ש"ש לסתור דעת פר"ח דהנה בכתובות דף י"ג סוגי' דראוה מדברת שאמרה איש פלוני וכהן הוא פליגי חד אמר מאן דמכשיר בה מכשרי בבתה ואחד פוסל בבתה ומכשיר בה ואנן פסקי' כמאן דמכשר בה מכשיר בבתה והקשה הנ"ל הא כאן הוי ספק עצמיו' דאנו דנין על האיש אם הוא פסול אז ממילא האשה וגם הולד פסולי' ואפ"ה מכריעי' מכח האם הולד וע"כ כדעת גאוני' בתראי דחלק ההיתר מכריע חלק הנשאר ואפי' באיסור דאורייתא וכן פסק הגאון ש"ש

ונלענ"ד ליישב דעת פר"ח ונהפוך הוא משם יש ראי' לדבריו ואבאר בעזה"י דבר נחמד לדעת וטוב למשכיל בר לבב ורעיון והוא דהנה עיי' בד"מ ביו"ד סי' ל"א בבהמה במים במוח שפסק רמ"א שאסור וכן הביא בש"ע סי' כ' והסביר יען דיש ריעותא מחיים לא אמרי' נשחטה