מחנה חיים חלק א קכה

ר"ש אומר כל שעובדי' אותו וכן פסק הרמב"ם פ"ח מעכו"ם הל' ד' וא"כ משמע דוקא אם ישראל עשה הלבינה בזקיפה ובא נכרי והשתחוה שנעשה רצון הישראל אז נאסרה הלבינה או האשיר' אבל אם זקף ישראל לבינה לעשות אותה לע"ז עצמה ובא נכרי ועשה אותה לתקרובת לא אסרה דלהאי לא גילה דעתו כנלענ"ד

אך זאת צריך חקירה אם נאמר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפ' במעשה וכן פסק הרמב"ם פ"ח מה' עכו"ם הל' א' אם נימא באופן שחבירו גילה להקריב בהמ' הנ"ל לע"ז אם חבירו השוחט אותה יכול לאסר' כמו שמהני זקיפת הלבינה שחבירו יוכל לאסור אותה ה"ה כאן שגילה שבהמה הנ"ל תהי' תקרובת ע"ז גם חבירו יוכל לאסור או נימא דוקא אם רוצה שלבינה או אשירה יהי' ע"ז עצמה אז ניחא לי' אם נעשה ע"ז ע"י אחר אבל תקרובת ע"ז אינו מחדש ע"ז אלא עובד לע"ז אז אמרי' לא ניחא לי' רק שהוא בעצמו יקריב בהמתו וצע"ג

ולכאורה יש לפשוט מגמ' חולין דף מ' דאמרי' אמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דעולא אר"י אעפ"י שהמשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסר' יעו"ש ולכאורה היכי מוכח זה דילמא כאן דחבירו רבץ בהמתו לע"ז ורוצה לעשות ממנה תקרובת ע"ז אז גם חבירו יוכל לעשו' ממנה תקרוב' ע"ז אבל בדין דעולא אר"י לעולם פליג שמי ששחט בהמת חבירו אם לא היתה מזומנת לפני ע"ז לא יוכל לאסור אפי' במעשה אלא משמע דאצל תקרובת לא מהני גילוי דעת דבמה שחבירו עובד עבודה הוא עדיין לא עבד וע"כ דטעמא דר"ה ג"כ מטעם דבמעשה יוכל אדם לאסור דבר של חבירו ולכן הוא דין דעולא ודו"ק אך לפ"ז קשה באמת לווה נקנו כלל שהית' רבוצה לפני ע"ז דמשמע שבעלי' הרביצו שם דאם במקרה נעשה כך הוא דבר שפתים וצע"ג וכן יש ראי' מע"ז דף נ"ד דאמר ר"י דין הנ"ל דבמעשה נאסר בהמת חבירו ואמר ר"נ פוקא כבר תירגמא עולא בבבל דאמר היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סי' אחד אסרה וקשה ר"ה דנקט רבוצה לפני ע"ז דגילו הבעלים שניחא להו שבהמה הנ"ל תהי' תקרובת אז חבירו יוכל לאסור במעשה כל מה דבעלי' רוצי' לעשות אבל כאן שיהי' יוכל לאסור בהמת חבירו בלא גילוי דעת מבעלי' זה לא אמר עולא ור"י אשמועי' דבר חדש מאוד אלא משמע דאצל תקרובת לא אהני גילוי דעת וגם טעמא דעולא הוי דאא"א דש"ש במעשה ודו"ק כנלענ"ד כעת

סימן ט"ל שפעת ברכות ורב הצלחות מאלקים העונה מצוקו' ומשיב הנדחו' לראש היושב על מדין ידיו רב לו בחריפות ובקיאות בגמרות וסברות כבוד מהו' רב ר' מרדכי אבדק"ק אס"פ

אחד"ש אודיע כי קבלתי מכתבו מקול המיות לבו אך יבטח בד' הוא אל המושיע ולא ישמע קול נוגש ועתה באתי לגלות דעתי בענין שאלתו אודות שוחט אחד אשר קל הוא על פני מי התורה ושחט שור אשר הי' צולע על ירכו ולא ראה אם נפסקו או נתעכלו ניביו ואחר שכבר נמכר הבשר במקולין נשמע מע"א כשר שהוא ראה השור ביד עכו"ם והי' נשמט בוקא דאטמא דשף מדוכתי' וגם יש עדות עכו"ם מסיח לפי תומו שהי' שמוט והפסד עולה מאוד מה לדון בהנך כלים או בבשר הנמלח ליונים רבים ואבאר דעתי בעזה"י

(א) ראשית נחקור יען כי שאלת כ"ת ני' לא פירש אם העד ישראל הגיד זאת לעדי' קודם השחיט' או לא ואבאר הנה אם הע"א כשר הנ"ל סיפר זאת קודם שנשחט השור ויש ע"ז עדים שהעד הנ"ל אמר שנשמט הירך אז פשיטא דבשר וגם הכלי' יהיו אסורי' הגם דע"א אינו קם לממון ואיך יהי' נאמן להפסיד לק"מ דנ"ל ברור בדין הגם שלא מצאתי עדיי' רמז לזה לא בראשוני' ולא באחרוני' דדוקא אם ע"א מעיד על ממון ישראל אז צריך ב' עדים דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר אבל אם ישראל אומר עדות להפסיד ממון גוי כמו שאומר שיין של הגוי נתנסך והגוי מכחישו או אומר איני יודע דהכל חד הוא דהוי הדין ביין ישראל אם הבעלים אומרים איני יודע דהיין מותר דע"א אינו קם להפסיד ממון חבירו אבל בממון גוי ע"א נאמן ואם יקחנו ישראל או הגוי נותן לו במתנה אסור היין לישראל כיי"נ גמור ומנא אמינא לה מק"ו דהנה דרשי' לא יקום ע"א באיש לכל עון זה מיתה ולכל חטאת זה ממון כנודע והנה עיי' רמב"ם פ"ט מה' מלכים דגוי נהרג עפ"י ע"א וא"כ על מיתה שלו ע"א נאמן מכ"ש על ממון שלו דע"א נאמן ודו"ק כי חדש הוא ויותר מזה אם ע"א כשר אומר שבהמה זו של גוי היא טריפה ואכל ישראל ממנה אח"כ בהתראה מלקי' אותו דכיון שע"א נאמן על ממון גוי שהוא טריפה ונאמן שהוא איסור אז מלקי' האיש האוכל וכדפ' הרמב"ם בפט"ז מסנהדרין ועיי' פנ"י בקידושין ס"ג בקו"א שהביאו שאם נתחזק האיסור עפ"י ע"א אז לוקין עליו כגון אחד אמר זונה אשה זו והתרו בו אח"כ שנים לוקי' עליו והוא מירושלמי פ"ו דסוטה ועיי' במ"ל יעו"ש ופשיטא אם הע"א הנ"ל בנידן שלפנינו הגיד מקודם ששור הנ"ל הוא שף מדוכתא והוא נאמן והבשר ס' טריפה אז פשיטא דגם הכלי' אסורין ולקמן אבאר היתר אפילו לזה ודו"ק

ולפ"ז יצמיח עוד דין חדש הא דעכו"ם אינו נאמן זה דוקא אם יגיד עדות על ישראל אז פסקי' דגוי לא בר עדות עיי' ה' שחיטה סי' ט"ו וה' מליחה סי' ס"ט וה' תערובו' סי' צ"ח וה' יי"נ סי' קכ"ז וה' בכורות סי' שי"ג אבל אם יגיד עדות לגוי נאמן ומנ"ל נשמענה מן הרמב"ם שהבאתי שפסק בה' מלכים שם שאפי' עפ"י קרוב יומת גוי בע"א ועיי' ברה"מ והוא גמ' מפורשת בסנהדרין ונאמר ק"ו אם נאמן הגוי על גופו לא יהי' נאמן על ממונו ק"ו הוא ודו"ק

ולפ"ז כפי מה שכ' כ"ת נ"י שיש כאן עכו"ם שמעיד כן קודם שנתוודע הדבר יהי' נאמן על ממון חבירו אפי' בלא מסיח לפי תומו ויהי' כאן עדות ישראל ועדות כשר של הגוי על ממון של נכרי חבירו ויהי' כאן כב' עדים ודו"ק

ועלה בדעתי בודאי מה שהוא עבירה אצל הגוי כגון שבע מצות שלהם אז הוי הגוי אפי' ע"א בלבד עדות עליו אבל באיסור שהוא רק לישראל אז אין עדות הגוי נוגע רק לישראל כגון שאומר שיינו נתנסך הלא לגוי חבירו אין זה איסור רק נוגע לישראל אז אין הגוי עדות כלל דמה שנוגע לישראל לא הוי בר עדות ועיי' גיטין דף י' וברא"ש ובמרדכי ובח"מ בעדות וביבמות דף מ"ז ולפי"ז לא מהני עדות הגוי כלל לענין טריפות ודו"ק

וכדמות ראי' מרא"ש פ' אלו מגלחין סי' ע"ט דעל פירו' שלו נאמן דיכול לאוסרם יעו"ש משמע אבל על פירות חבירו אינו נאמן הגם שהוא גוי וע"כ יען דכל האיסור נוגע רק לישראל אינו נאמן בעדות וכן כתב ברשב"א סי' קי"ח דרק על שלו נאמן דהוא אוסר את שלו משמע על דאחר אינו נאמן אפי' הדבר של גוי חבירו או נאמר בהיפך דזה פשיטא דגוי אחר נאמן רק הוא על עצמו לאו עדות הוא וצריך לבידו לאסרם כמו דישראל נאמן לאסור את שלו וצ"ע אך מרא"ש פ' א"מ שכתב בפי' וז"ל אבל לאסור פירות חבירו לא מהימן מבואר אפי' על פירו' גוי חבירו אינו נאמן וע"כ כמש"ל יען דאיסור נוגע רק לישראל אז פסקי' אין גוי נאמן ודוק בזה (שוב מצאתי שתב"ש בסי' נ"ז ס"ק מ"ה העיר על חקירה אם