מחנה חיים חלק א קכד

דבר אם אדם שוחט לע"ז על מחשבה שע"ז צוה לעבוד לה בשחיטת ב' סימנים מבהמה אבל אינו מכוון ששוחט כאן הבהמה לע"ז שיהי' תקרובת רק כמו שכל ישראל מכוון בברכתו שקב"ה מצוה אותנו מצות שחיטה כך הוא שוחט הבהמה שקיבל מע"ז צווי הנ"ל שישחוט הבהמ' ויטול הנפש ואינו עושה הזביחה בתורת ציות ד' לעשות מצות הקב"ה רק שוחט לעשות מצות ע"ז אז הבהמה אינה נאסרת דהא לא עשה אותה תקרובת לע"ז רק בנטילת נפשה עובד הוא ע"ז אבל עכ"פ לא היתה השחיטה בתורת שחיטת ד' כמו כל שוחט דעלמא שמכוון בשחיטתו שד' ציוה לשחוט ואותה שחיטה שנעשית בתורת ציות הע"ז אינה מכשרת לאכילה דאיש העושה זביחה לע"ז אינו מתיר בהמה לאכילה דכתיב וזבחת כאשר צויתיך הגם ששחיטה לא בעי כוונה אבל עכ"פ לא תהי' בתורת ציות ע"ז

אך מה שיש לחקור אי הוי כמתה מאלי' ומטמאה במשא או נימא הכי בעבור זה שעבד הגברא ע"ז בנטילת נפש בהמה זו לא יהי' נקרא בר זביחה כל שחיטת בר זביחה מטהר מידי נביל' רק שחיטת עכו"ם הוי נבילה הגם שאינו עובד ע"ז יען דהוא אינו בר זביחה כלל אבל ישראל דהוי בר זביחה רק הך זביחה לא עשה בתורת ציות ד' אז אין שחיטתו מתיר באכילה אבל עכ"פ טהרה מידי נבילה אבל בודאי אם עבד ע"ז ועשה הבהמה תקרובת לע"ז אז הזבח נקרא זבחי מתים מה מת מטמא אף תקרובת נטמא והוי הבהמה נבילה ממש ואינו יוצאת מידי נבילה ודו"ק

ולפ"ז יוצא כאור שיטת הרא"ה דסובר דכוונה לצעורי קמכוון בודאי הוא עובד ע"ז רק לא כוון לעשות הבהמה לתקרובת דרע לשמים אינו רע לבריות אבל עכ"פ זאת נאמין לו שעושה השחיטה בתורת ציות הע"ז ואז כיון שאינו זובח בתורת שחיטה כאשר צוה ד' נהפוך הוא שעושה אותו שחיטה בעבודת ע"ז אז גברא לא חזי להתיר הבשר באכילה אבל עכ"פ הוא הוי בר זביחה ויצאת מידי טומאת נבילה רק אסורה באכילה ולכן דייק הרא"ה פעמים וז"ל אבל אסורה באכילה עכ"ל ולא אמר אבל הוית נבילה דאז יש לטעות דמטמא' כמו נבילה וזה אינו שרק אסור' באכיל' ודו"ק וראה נפלאות דכתב וז"ל והוי לי' כנוחר עכ"ל ולא כ' והוי שחיטתו נחירה אלא רמז בזה דנוחר ממש מטמא בתורת נביל' אבל כאן הוי שחיטתו רק כנוחר לענין אכילה ולא לענין טומאה והוי נבילה לענין אכילה ולא לענין טומאה דוגמא בגמ' דף כ"ט שיש נבילה מחיים אבל אינה מטומאת מחיים ועיי' בפלתי ובתב"ש סי' ל"ג והבן זה

ועתה מיושב קו' משמרת הבית דהא לענין שחוטי חוץ שחיטה שאינה ראוי' הוי שחיטה כנודע ולכן אי אמרי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואז הגם שהוא כוון שתהי' הבהמ' תקרובת ע"ז לא נאסרת רק עכ"פ הוא עבד ע"ז בהאי שחיטה ולא הוי חזי האי גברא עתה לשחוט דקצר המצע מהשתרע אבל עכ"פ טהרה מידי נבילה דהוי עכ"פ בר זביח' אם לא יעבוד ע"ז בשחיטתו ואז בודאי חייב משום שחוטי חוץ כמו אם נטרפה דג"כ לא חזי לאכילה ואעפ"כ חייב משום שחוטי חוץ אבל אם אדם אוסר דבר שאינו שלו אז נעשה הבהמה תקרובת ע"ז והוית זבחי מתים שמטמאת ג"כ והוי כעפר וקשה אשחוטי חוץ לא לחייב ודו"ק וכן קו' ב' לא קשה דגמ' הכי פריך אי א"א אוסר ליתני בהמה הגם דנאסרת באכילה עכ"פ נוחר לא הוי ממש דהיא אינה מטמאה וחייב אשחוטי חוץ דשחיט' שאינה ראוי' שמה שחיטה ודו"ק

ומה שיש להסתפק אי זה בכלל זביחה דחייב בע"ז אפי' אין דרכה בכך עיי' רמב"ם ה' ע"ז או נאמר דוקא זביחת תקרובת ע"ז שהוא כעין זביחת קרבן בפנים הוא מד' עבודות חייב אפי' אין דרכה בכך אבל מה שהוא שוחט לע"ז בתורת מצוה אין חייב אלא אם עבודתה בכך וצע"ג

אמנם הרשב"א סובר דהטעם דלצעורי משום חזקת כשרות כיון שיש לתלות שאמר כן לצעורי אמרי' שלא עבד ע"ז כלל ולפ"ז בודאי מותר באכילה ג"כ ואין בו סרך איסור וז"ל במשמרת הבית ואי לאו מומר ואינו עושה אלא לצער את חבירו מותרת לכ"ע אפי' באכילה שהרי זה שאומר ששוחט לע"ז אינו אומר אלא לצער את חבירו אבל בלבו אין מתכוון לע"ז כלל וכדברי רש"י ז"ל לצעורי לחברי' קעביד ואין לבו לע"ז וזה דבר פשוט עכ"ל מבואר כמש"ל שהבין שאינו עובד ע"ז כלל והבן זה בעזה"י

וראה שב"ה מצאתי שהנחני ד' בדרך אמת וז"ל הרא"ה בדף י"ח בסוגי דשוחט בשבת דהקשה רשב"א איך שחיטתו כשרה הא הוי מומר וכתב הרא"ה וז"ל ואינו נכון שפסולו ופסול שחיטתו באי' כאחד ולאלתר הוי פסולה שחיטתו אבל הא (היינו סוגי' דאותו ואת בנו) כבר תרגמי' רבינו משה ז"ל דישראל מומר לע"ז אין שחיטתו נבילה דמכל מקום ישראל הוא ולא אמרי' נבילה אלא בשחיטת נכרי וכיון דמהני לטהרה מידי נבילה דינא הוא דמחייב באו"ב למ"ד שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה מידי דהוי אשור הנסקל דמחייב באותו ואת בנו עכ"ל ובמ"ה השיג שם ג' קו' (א) השוחט לע"ז ממש הרי הוא זבחי מתים ולריב"ב היא מטמא באהל (ב) ממנ"פ אם הוא ישראל ונקראת שחיטת ישראל א"כ למה היא פסולה (ג) א"כ מאי פריך הגמ' ברבוצה בשוחט חטאת בחוץ בשבת לע"ז מחתך עפר הא בשחוטי חוץ בודאי שחיטה שאינה ראוי' שחיט' והשחיט' אהני לטהר מידי נבילה ולא הוי מחתך עפר וצע"ג

ולפמ"ש ל"ק קו' הרשב"א כיון דהוא שוחט לע"ז הגם דהוי בר זביחה ומטהר מידי נבילה אבל עכ"פ אסורה באכילה דלא נעשה השחיט' רק לע"ז שמכוון לקיים מצות שחיטה בעבור ע"ז והתור' אמרה וזבחת כאשר צויתיך וחולין לא בעי כוונה דסתם ישראל מכוון שרוצה בשחיטה כאשר צוה ד' רק קדשים בעו כוונה מיוחדת למצות זביחת קדשים אבל עכ"פ מומר הוי בר זביחה ואצל או"ב חייב אשחיטה שאינה ראוי' לאכילה עיי' ב"ק דף ע"ו ע"א וק"ל אבל אם עושה תקרובת ע"ז שמכוון שיהי' השחיטה עבודת התקרובת אז בודאי הבהמ' נבילה ולר' יהודה מטמא באהל ולרבנן ג"כ עיי' תוס' חולין דף י"ג ע"ב ובתוס' פסחי' דף ע"ב ולפ"ז שם בתקרובו' בודאי מטמא ובסוגי' דרבוצה פריך אם אדם אוסר דבר שאינו שלו ועושה הבהמ' תקרוב' ע"ז אז בודאי הוי מחתך בעפר ולא תיקן מידי ולא נקראת שחיטה כלל כנלענ"ד בעזה"י שזכיתי למרכז האמת

ועוד אודיע מה שהעלתי ספק אחד בחידושי נסתפקתי אם ישראל אחד רבץ בהמתו לפני ע"ז ורוצה לשחוט אותה לע"ז ובא ישראל חבירו ומשתחוה לה אם נאסרה מי נימא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא א"כ עשה בה מעשה כדר"י המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עביד בה מעשה אסרה או נימא זה דוקא אם בהמת חבירו רבצה ממילא ולא גילה האיש שניחא לי' בע"ז אז צריך מעשה אבל כאן שגילה דעתו שרוצה לעבוד בבהמ' הנ"ל ע"ז אז אפשר שיוכל חבירו לאסור אותה בהשתחוי' לבד או נימא כיון דהאיש אשר בהמה שלו גילה רק לעבוד ע"ז במעשה זביחה דוקא שתהי' הבהמ' תקרובת ע"ז אז גם חבירו יוכל לאסור דוקא לעשות ממנה זביחה לע"ז אבל לעשות הבהמה עצמ' ע"ז זה לא יכול וצע"ג

ונלע"ד ממה דאמרי' בע"ז דף נ"ג ישראל שזקף לבינה ובא נכרי והשתחוה אסרה ומביא הגמ' ראי' מאשירה היכי יוכלו הנכרי' לאסור הלא ירושה א"י מאברהם אלא יען דגילו ישראל דעתם בעגל דניחא להו בע"ז יעו"ש משמע דוקא אם ישראל זקף לבינה להשתחות לה לעשות הלבינה לע"ז עצמה או כמו שכנענים עשו אשירה לע"ז עצמה שהשתחוו לאשירה עצמה עיי' בעז במשנה דף מ"ח