מחנה חיים חלק א קכג

ואחתום בכל ברכות מקור חיים ואגיד לו כי אני אוהב להשיב לכל איש אשר יתן ללבו לעיין היטב ואם נפשו אותה לעשות אני עומד על משמרתי לשרת בקודש אבל אם הזמן בוגד בו אז בזולת זה אני מברכו מכל לבי דברי הדש"ת ולכל דורשי תורה

סימן ל"ח שלום רב וכל טוב לי"נ העמוד הימיני בעמו ה"ה הרבני המופלג בתורה מורג חרוץ בעל פיפיות הקצין כמו"ה ר' חיים זאב שפיטצר נ"י

נעימות מכתבו הגיעני ואודות ח"ת אשר העיר כ"ת נ"י להביא ראי' להטור בסי' ש"נ שכתב בשם הרמב"ם שאם עשה שליח לשחוט בשבת חייב ומ"ל דקדק בפ"ג מה' גניבה מלשון הרמב"ם שאם צוה בפי' לשחוט בשבת פטור יעו"ש ויצא כבוד מעלתו נ"י להביא ראי' דגם תוס' סברו דאפי' בפי' שעושה שליח לשחוט בשבת מהני דהנה ביבמות דף פ"ג ע"ב הקשה תוס' לר"ש דסובר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בכלאים מאי שנא מנותן נבילה או חלב בתבשיל ותי' דדוקא שתלה במחשבה אמרי' א"א אוסר דבר שאינו שלו יעו"ש וע"כ דתוס' לא הבין פלוגתא דר"ש ור"מ דוקא בכלאי' דפליגי אי דרשי' כרמך ולא כרם של אחר עיי' בר"ש פ"ב דכלאים משנה ה' דא"כ לא הקשה תוס' מחלב ונבילה כמובן שתוס' הבין דר"ש סובר בכל מקום אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולפ"ז קשה מבב"ק דף ע"א דפריך הגמ' אי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי ומשני מאן חכמי' ר"ש דסובר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ובתוס' שם בד"ה בשלומא דסוגי' אזלא למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו יעו"ש וקשה הא ר"ש גופי' סובר בכלאי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"כ צריך לתרץ דשאני התם דלצעורי' קמכוון אבל כאן איירי בעשאו שליח לשחוט לע"ז וכן מבואר בתוס' שם בא"ד יעו"ש וקשה הא בכל מקום אין שליח לדבר עבירה רק בטביחה והא כאן מעורב בו איסור אחר דהא הרשה לו לשחוט לע"ז וע"כ דגם באופן זה מהני השליחות על הטביחה ומזה למד הטור הדין גם לשבת עכ"ת דברי מעלתו בהוספת טעם לשבח אשר הוספתי כי קיצר מאוד בדבריו

ונלע"ד דעדיין יש להבדיל דאמת עם המ"ל דאם מתערב בו איסור אחר אז גם על הטביחה אין שליחות לדבר עבירה אבל כל זה אם האיסור אחר הוא ג"כ בתורת שליחות אבל אם רק מרשהו לו לשחוט בשבת אז בודאי גם המ"ל מודה דאין מתערב בשליחות איסור אחר אז מהני שליחות על הטביחה וכן משמע מראשית הלשון של המ"ל והגם שמסיים אבל אי צוה לו לשחוט והלך השליח ושחט בשבת חייב יעו"ש לאו דוקא אלא אפי' הרשה לשחוט לו בשבת ג"כ חייב כיון שלא הוי שליחות לשחוט בשבת והכה תוס' בב"ק דף ע"א נקטו בלשונם וז"ל כגון שנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו אפ' לע"ז עכ"ל ולא נקטו כגון שצוה לשליח לשחוט לע"ז אלא כיון שנתן רשות לשחוט כרצונו אפי' לע"ז עכ"פ לא שייך עוד לצעורי קמכוון אבל אפשר אם צוה לשחוט לע"ז מודה תוס' לסברת המ"ל דנתבטל כל השליחות ולכן אין כאן ראי' לשיטת הטור דאפי' צוה לשחוט בשבת ודו"ק

אמנם אמרתי לדבר על אוזן שומעת ליישב לו בהערה אחת אשר כתבתי בחדושי בסוגי' דאא"א דבר שאינו שלו ח"ל יש בג' אופנים אשר אחד אוסר דבר של חבירו (א) שכשך יין הגם שעשה מעשה לאסור היין אבל כאשר יסיר האצבע ישוב היין לאיתנו (ב) כגון זורע כלאים הגם במה שמסכך גפנו על גבי תבואתו עשה מעשה אשר ניכר אבל לא עשה מעשה בגוף התבואה של חבירו ועכ"פ לא שינה בדבר אשר יהי' נאסר ע"י מעשה שלו (ג) כגון ששוחט בהמה לע"ז שפעל במעשה איסור שלו שינוי בגוף החפץ של חבירו ששחט לע"ז

ועתה יש לחקור במי שמפיל חלב לתבשיל של חבירו שע"י החלב או נבילה קיבל התבשיל טעם אחר או גם מראה אחרת אם יש לומר א"א אוסר דבר שאינו שלו ע"ז אמרי' דכאן דומה לשחיטה שנשתנה ג"כ גוף הדבר דהא קיבל טעם ואפי' מאן דסובר דאפ' בעשה מעשה בגוף החפץ ג"כ לא מהני כאן מודה דמהני דשם הגם שעשה שינוי ששחט הבהמה אבל מחשבתו שחשב שתהי' השחיטה לע"ז הוא אינו ניכר אבל כאן שלא צריך מחשבה והטעם ניכר אז לכ"ע אסור ומכ"ש מי שמודה דמהני שחיטה לע"ז יען שעשה מעשה נאסר מכ"ש כאן דנאסר אבל בכלאים הגם שאמת שעשה מעשה אבל לא שינה בגוף התבואה אז פליג ר"ש וסובר אין אדם אוסר אבל בשחיטה לע"ז שעשה שינוי בגוף הבהמה אפשר דמודה ר"ש למ"ד דאדם אוסר בעשה בה בגוף החפץ מעשה וז"ל התוס' ביבמות פ"ג ע"ב וא"ת ומ"ש מנותן חלב או נביל' בתבשיל של חבירו שנאסר ואור"י דבדבר התלוי במחשב' הוא דאמר הכי כגון המשתחו' לבהמת חבירו דספ"ב דחולין דאפי' עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למ"ד דלא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה עכ"ל מבואר דתוס' מדמה סיכוך דכלאי' למשתחוה לבהמה ש"ח שבשניהם לא ניכר שינוי בגוף החפץ וכתבו דהא אפי' עשה בה מעשה כגון ששחטה ג"כ יש מ"ד דאין אוסר אבל בודאי אפילו מאן דסובר עשה בה מעשה כגון ששחטה אסרה אעפ"כ בכלאים פליג יען דתלוי במחשבה וגם לא עשה בה בגוף החפץ מעשה והבן זה ובזה יהי' אור במושבותיו ותנוח דעתו שאין מכלאי' קו' על שחיטה ודוק

ואיידי אודיע דבר מחידושי נסתפקתי מי אמרי' דישראל לצעורי קמכוון הוא מטעם חזקת כשרות דכל זמן שאמר שעובד ע"ז ואין איש שמתרה בו שמפקיר עצמו למית' אמרי' חזקת כשרות שהוא רק משחק אבל באמת אינו עובד ע"ז כלל ולכן מותר בהמת חבירו דבשלומא בבהמת עצמו אמרי' שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא אבל בהמת חבירו לא יוכל לאסור רק על דידי' אבל על חבירו אינו נאסר רק אם נעשה הבהמה תקרובת ע"ז ויש לנו חזקת כשרות שלא עובד ע"ז כלל רק מצחק לצער חבירו או נימא בהיפך הוא בודאי עובד ע"ז ומכוון לעשות שחיטה הנ"ל לשם ע"ז וחייב בו מיתה אבל מה שאומר שמכוון לעשות הבהמה תקרובת ע"ז בזה הוא משקר דאנן אמרי' דלא כיון רק לעשות מעש' השחיטה לע"ז ולא שמתכוון לשחוט הבהמה לתקרובת ע"ז דהגם דשוחט לע"ז והוי רע לשמים בכל זאת רע לשמים אינו רע לבריות לאסור בהמות חבירו דאם מתכוון לאסור תהי' נאסרת ויש חזקה דאינו רע לבריות לעשות לחבירו רעה לאסור בהמתו ולכן הוא חייב מיתה אצל הקב"ה ובהמה מותרת וצע"ג

ונלע"ד לפשוט דהוא פלוגתת ראשוני' הלא המה הרא"ה ורשב"א ואבאר בעזה"י וז"ל הרא"ה בבד"ה שער א' מה' שחיטה והיכא דלית לי' שותפות בה לא מיתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה דלאו משום דאסר דבר שאינו שלו אלא משום דהאי גברא לא חזי לשחיטו' והוי לי' כנוחר ובגמ' כמי אמרי' דוקא בישראל מומר הא לאו הכי אמרי' לצעורי קמכוון ולא מיתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה דלא חזי לשחיטה עכ"ל ורשב"א במ"ה השיג עליו בב' קו' גדולות (א) א"כ מאי פריך משוחט חטאת בחוץ אשחוטי חוץ לא לחייב הא אפי' אם אין אדם אוסר הא לשיטת הרא"ה הוי כנוחר והתורה אמרה אשר ישחט ולא הנוחר וצע"ג (ב) מאי הקשה בהיפך ואי אמרת אין אדם אוסר אפילו חטאת בהמה כמי וקשה מאי פריך הגמ' בחטאת בהמה דהוי כנוחר ופטור משחוטי חוץ וצע"ג

אמנם בעזה"י אוציא לאור שיטת הרא"ה והוא דנ"ל לחדש