מחנה חיים חלק א קיח

להעיד וצע"ג ולפמ"ש נכון מי שהוא מעדת ישראל והוא פורק עול שלא להאמין בדברי רבותינו הוא כעכו"ם אבל מי שהוא מן כת הכותים אשר מאמינים בדברי רבותיהם רק הן הנה בעוכריו אשר אומרי' שכת אחרת בדה זאת מלבם וא"כ הכותי כתינוק שנשבה בין הנכרים ולא שייך שהוא אינו מאמין וע"ז נאמר יוחן רשע בל למד צדק כנלפענ"ד וראי' משחיטה דמומר להכעיס הוי דינו כעכו"ם עי' סי' ב' ועיין שם בדין שלא להכעיס ושלא לתאבון וכמה דברי' אשר הכותי אינו מאמין ואעפ"כ שחיטתו כשרה ודו"ק כי קצרתי ועיין תב"ש

ומה שהעיר על קו' מהרש"א למה לא הקשה תוס' ארישא דמותר באכילה וקשה דילמא הוא חמץ ותי' מעלתו נ"י דאיירי שנותן לכותי במתנה ע"מ להחזיר ולא יעבור הכותי בבל יראה אך חזר בו כבודו נ"י דאולי הוא שיאור שהוא דרבנן ואינו חושש הכותי עכ"ד יפה חקר וכן כתבתי בקונטרסי על סוגי' הנ"ל רק על חשש שיאור תירצתי דהוי ס' דרבנן ולקולא וק"ל אך אני לא כתבתי מכח מתנה ע"מ להחזיר רק שנותן לו כזית במתנה וישראל יאכל השאר ולא ידעתי מה לו לזו דאז יש חשש אולי אינו מכוון להקנות בחזרה ואז המתנה בטילה למפרע ולא עובר הכותי כלל ודוק אבל אני חזרתי מאופן זה דאולי הוא חמץ גמור והוי איסור הנאה שאין ישראל עוד בעליו להקנו' לזה דא"ה אין לו בעלים להקנות לאחר ואז מאי מהני מתנה הנ"ל הלא הכותי יודע שאינו עובר בזה והבן ומכ"ש אי אמרינן דאין באיסור הנאה קנין אז פשיטא דליכא בזה תקנה אלא אפי' אם יש בא"ה קנין היינו אם מכוון לזכות מהפקר אבל אם מכוון לקבל ומתנה ולא לקנות בתורת הפקר אז פשיטא דאין כאן מקנה ולא קונה המושך חמץ ועיי' בתוס' זבחים ובנוב"י ח"ב בה' פסח ודבר זה הוא כמוס עמדי והוא קלורין לעינים בעזה"י. ולא אמנע את עצמי מלהעתיק לו מחדושי בסוגי' הנ"ל כי כבודו יראה בספרי שכתבתי שם שיש לי בענין הנ"ל קונטרס גדול אשר בו תל"י ירדתי להעמיק בכל עניני כותי כפי אשר ידי מגעת וזה אשר כתבתי על קו' מהרש"א ונ"ל ליישב קו' מהרש"א והוא דכלל גדול בתורה דאזלי' בתר חזקה והנה אם יש חשש שמא הוא חמץ גמור אז א"ה אין לו בעלים ונעשה כהפקר ובפרט בחמץ דהכל מצווין עליו לבערו עיי' בב"ק דף צ"ח ע"ב וא"כ אמרי' אוקי ממון בחזקת מרי' דמתחילה הוא ממון שלו ואמרי' דנשאר ממונו ולא חיישי' דנעשה א"ה ועי' בש"ך יו"ד סי' קכ"ז סק"ג ודוק ועוד דיש לעיסה חזקת היתר שהי' מתחילה היתר ונשאר היתר בחזקת קמייתא ומנ"ל לחוש דנעשה חמץ להוציא מחזקת היתר דאין הכותי חשוד שמכוון בכוונה להכשיל אם יוכל לעשות בהיתר רק אם נעשה איסור אינו מודיע עיי' רש"י חולין דף ג' ובריטב"א שם ולכן ל"ק מחשש חמץ אבל לענין מצה משומרת דצריך כוונה לשם מצות מצוה דע"ז ליכא חזקת ממון ולא חזקת קמייתא אז קשה דילמא לא כיוון הכותי לשם מצוה ודוק כנלע"ד

עוד ראיתי שחקר בתוך הדברי' אם יש לסמוך בעיסה שעשה הכותי אחר חצות אם יש לסמוך שהכותי לא יעבור אז בבל יראה אעתיק לו הערה מקונטרסי ברש"י ד"ה מצות כותי מותרת וז"ל מותרת באכילה בפסח ולא חיישי' שמא החמיצה עכ"ל לכאורה תיבת בפסח ויותר פשיטא דעל פסח קאי וצ"ע ונ"ל דבע"פ אסור לאכול מלות כותי בתורת מצה מבושלת אפי' דכותי לא דרש אך חלק וסובר ביום ראשון של פסח דוקא ולכן המצה אסורה בע"פ אבל בפסח מותרת או מצה שלו או מצה שלש בפסח ודוק

וגם עוררתי על תיבת החמיצה דמשמע שחימץ בידים והוא פלא דלא פי' דלא חיישי' שמא נתחמצה ועיי' רש"י בחולין ד' דפי' רק דלא חיישי' לחמץ בפסח ולא הזכיר החשש שהוא החמיץ דלא מצינו זאת על כותי שעושה בידים איסור כדי להכשיל וצ"ע ועיי' בהשמטות לספרי דבר חדש וכלל גדול אשר חדשתי דכותי לא נותן חמץ לישראל שעל איסור שיש בשוגג בקרבן הכותי חושש על לפני עור יעו"ש ויתר הדברי' אשר כתב דאיירי באכילה שלכדה"נ או במצה מאיסו' חדש הכל כחלום יעוף ולא ירגיל כבודו בבינת שכל כאלה אזני לא יוכל לשמוע כי מעט גברי' אשר יעבדו ד' ללמוד ויהי' על דרך אמת

מה שהקשה כ"ת נ"י על אוהל מועד מובא בש"ע סי' ב' דלא מהני שבועה באומר לתאבון דחשי' דמושבע מהר סיני וא"כ למה בנושא נשים מהני נידר ועובד מאי מהני הנדר הא כבר מושבע

נלע"ד דאין דמיונו עולה יפה בשלומא להאמינו על אותו דבר שהוא חשוד בו שהוא חשוד על נבילה אבל כאן הוא חשוד על עריות רק בעבור קנס לא שבקו לעבוד עבודה עד שמקבל לשוב ומחזק התשובה בנדר כי אז אם יבעול אותה יעבור ב' איסורי' איסור האשה ואיסור הנדר ואטו תהי' עבודה פסולה אם לבסוף לא גירש ודוק אבל כאן בחשוד לנבילה איך מאמיני' לו על הבהמה שאינה נבילה ע"י השבועה הלא מכבר הוא מושבע שלא לאכול נבילה ועיי' ר"ן נדרים דף ח' שרי לזרוזי נפשי' וק"ל ועיין בנקה"כ וביותר פלא בעיני על דמיון כ"ת נ"י בודאי אם האוכל נבילה מתחרט ועושה תשובה ומקבל בשבועה שלא לאכול עוד אז בודאי גם שם ביו"ד נאמן ששחט כעת כשר כמו בנודר ועובד אבל ביו"ד מיירי שהוא אינו חוזר מלאכול נבילה רק על בהמה זו נותן שבועה ששחט כשר אז אינו נאמן והוא נכון וברור ופשוט בעיני שוב מצאתי שתב"ש הרגיש בקו' והנלע"ד כתבתי

ואיידי דאיירי אעתיק מ"ש בחדושי וז"ל עיי' נוב"י ח"ב יו"ד סי' צ"ו שהעיר על למה יחיד שעשה בהוראת ב"ד או אשה שנשאה בעל עפ"י עדים ואח"כ נודע שב"ד טעו או העדים העידו שקר יש חיוב קרבן ולמה ביבמה פטורה אם נשאה אחר ג' חדשים והיתה מעוברת פטורה או אשה שראתה בשעת תשמיש שלא בשעת וסתה גם כן פטורה מקרבן יעו"ש ותירוצו יען שזה נעשה עפ"י עדים וזה עפ"י דין תורה בלי עדים או אנשים יעו"ש לא נכון בלשון כאשר הארכתי במק"א בעזה"י

ונלע"ד לברר הדבר בעזה"י כשמלה והוא דתיבת אנוס הוא דוקא אם זוכר אדם על מעשה העבירה ואעפ"כ נעשה הדבר כגון בנערה מאורסה דיודעי' שנבעלת רק שאין הבעילה ברצונה וכן כל אונסי' והבן והנה מה שסמכי' על עדים אינו בתורת רוב רק בתורת ודאי דהא אין הולכי' בממון אחר רוב ובעדים מוציאין ממון וכן בדיני נפשות הוא מתורת ודאי עיי' רמב"ם ה' יסה"ת מכח חזקת כשרות של העדים וכן מה שיחיד עושה עפ"י הוראת ב"ד אינו בתורת רוב אלא בתורת ודאי שבודאי פוסק הב"ד דין צדק ואמת אלקים נצב בעדת אל ועיי' רמב"ן בתורה בטעם כאשר זמם ולא כאשר עשה שבודאי לא הי' בא לב"ד מכשול עי"ש נמצא אם הי' אנו חושבי' שבודאי הדבר היתר כאשר פסקו הב"ד ואחר כך נודע שטעו או שאנו חושבי' שבודאי אמת כאמירת העדים ואח"כ נודע שהי' שקר אז נחשב שגגה שהא המעשה נעשה בתורת היתר ודאי ונודע שהי' איסור אבל ביבמה או באשה שלא בשעת וסתה שהיינו מתירין המעשה מכח רוב ומאי הוא רוב הגם שאנו חושבי' שיש כאן מיעוט כמו רוב בהמות כשרו' וידענו שיש מיעוט טריפו' ואם אח"כ נמצא טריפות אעפ"כ אכלנו היתר דתורה צותה לסמוך על הרוב וזכרנו מיד בשעת מעשה אולי הוא מן מיעוט הטריפות ואף עפ"כ צותה התורה לילך בתר רוב נמצא שמתחילה לא הי' ההיתר ברור ואעפ"כ הי' ההיתר ליבמה לנשוא ואשה להיות נבעלת לבעל ואז הוי אנוסה דזכרה על האיסור ואעפ"כ התירה התורה לעשות המעשה