מחנה חיים חלק א קיז

ששתה מן הדם מעט מעט אם שתה מתחילה ועד סוף כדי שתית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין עכ"ל נראה עין בעין דביי"נ נקט ששתה רביעית אבל בהמחה חמץ או חלב לא נקט ששתה רביעית יען כיון דהמחה שיעור אכילה מן חלב או חמץ חייב ומה שלא נקט בדם שתה רביעית יען דאם שתה כבריאתו צריך רביעית ואם קפאו הוי כזית דם רביעית עיי' בשבת דף ע"ו והבן אבל פלא א"כ למה תלי' הצירוף בשיעור כדי שתית רביעית ולא באכילת פרס ואולי כיון דנהנה דרך שתי' ולא דרך אכילה תלי' הצירוף ברביעית והבן

ובן אחי הב' החרוץ כ"ה משה נ"י הביא ראי' לדברי מגמ' דצריך קרא בשרצים דלולי כן אמרי' דיו לבא מן הדין מה התם בכזית אף הכא בכזית א"כ מבואר דבהמחה את החלב די בכזית ולא צריך רביעי' ונכון מאוד ולפ"ז הרמב"ם בפ"ג מאבה"ט דאיירי לענין טומאה שאדם נטמא מהמחה החלב וגמעו דלא איירי מכזית אז אם באמת שתה רביעית טמא מכח שתי' בכלל אכילה וק"ל

ולכאורה צריך חקירת חכם עדיין לפי מה שהעיר המהרש"א דבאמת מרבי' מנפש גם משקין היוצאין אפי' לא המחה גופן דאל"כ מה הקשה הגמ' בטבל וחדש לגמור מהנך וקשה הלא בחלב וחמץ המחה הגוף האיסור אבל כאן אינו גוף הפרי לסברת ר"ש שבתוס' יעו"ש הנה באופן זה נ"ל הגם דנפש מרבה כל מילי אבל בודאי אינו חייב אלא ברביעית דמשקה היוצא אינו ממשות של איסור דנימא דדי כדמעיקרו שהי' חייב על כזית הנ"ל דהלא מתחילה לא הי' כח היוצא מן האיסור רק איסור ממש דאל"כ קשה לי מה רצה הגמ' לומר לגמור מהנך וקשה הלא בכלאים והקדש דלא כתיב אכילה אז בודאי ליכא חיוב במשקין היוצא רק ברביעית דהא לא כתיב בהו אכילה וא"כ איך נילף מהנך הלא שם כתיב אכילה וחייב על כזית משקין שהוא שני חלקי רביעי' כנודע אלא ודאי שגם בחלב וחמץ ליכא במשקה היוצא איסור רק ברביעית והבן וא"כ פלא שמנפש מרבי' המחהו וגמעו וה"ה משקה היוצא מהן כמותן ואיך נאמר בהמחהו חייב על כזית ובמשקין היוצא יהי' צריך רביעית וצע"ג וחקירה הנ"ל צריך עיון ושקידה רבה בה' פסח בשכר ובה' ברכת הפירות בסי' ר"ב ור"ה ובה' נדרים וכעת שאני רק עובר לכבודך לא יכולתי לצאת בכותבת הגסה ולא באתי רק לעורר לבך

ואיידי דאיירי אודיעך מה שפליאה בעיני על קושי' תוס' שחמץ הי' לו שעת הכושר הלא חלב שליל כמי מותר יעו"ש מה שתירצו ולדעתי הקושי' פליא' דהנה באמת משכחת גם בחמץ שלא הי' לו שעת היתר כגון שנתחמץ בפסח שמתחילת הוית העיסה הי' איסור חמץ בעולם אלא אעפ"כ הוא קל ע"י שהי' לשם חמץ שעת הכושר שבכל השנה יש להשם הנ"ל היתר רק בשבוע שלישי' של חודש ניסן בא שם איסור על שם שהי' מותר בכל השנה ואיסור שתלוי בזמן הוא קל נגד איסור עולם וא"כ מאי קשה בחלב הלא במעי אמו הי' חלב שליל מותר נמצא דהי' רק אותו חלב מותר אבל שאר חלב דעלמא הי' אסור והי' עכ"פ זמן איסור על שם חלב בעולם ולא נקרא שהי' לו שעת הכושר וצע"ג

ובזה אשים קנצי למלין כעת ולא כתבתי אלא להראותך שככחי אז כחי עתה לאהוב אותך ופעם אחרת תכתב לי ח"ת כי יהי' לך דבר קושי' או שאלה הודיענו דברי רבך הדש"ת

סימן ל"ד ברכות לראש משביר בר התורה ולחם היראה העומד לנס בקו הבינה ומודד חומת השכל על טירת ראשונים ואחרונים ה"ה כבוד הרב ר' אביגדור אבעלעס אב"ד דק"ק קונסענמיקלאש

מה שהעיר על דברי במצות כותי שהגם דפסקי' דחשוד על הממון פסול לכל זה דוקא אם הוא ישראל ועובר למלאות תאותו אז הוא פסול אבל כותי זה שאינו חושב זאת לעבירה ולא הוחזקו לממון ועריות חמור להם אז לא שייך דבר זה בעזה"י תורת אמת ועל הבדל הנ"ל אמר אחד מן גאוני פראג ברוך שבחר בהם ובמשנתם וקילס אותו ברבים וכבודו השיג עליו שזה אינו לפי דברי הש"ך ביו"ד סי' קי"ט שכ' הש"ך הגם דחשוד כשר על אחרים להעיד זה אם הוא רשע על איסורין אבל החשוד על הממון נקרא רשע וכתיב אל תשת רשע עד וא"כ דגזה"כ הוא שהוא עד פסול א"כ הגם שכותי אינו חושב זאת לעבירה הוא פסול לעדות עכ"ד

הנה טרם שאגלה לו שכבודו נ"י דומה להאי עורבא דמביא כורא לקוניא דנהפוך הוא דמשם הבאתי ראי' לדברי שזכיתי לכוון האמת אשעשע עמו מכח הסברא הנה כלל גדול בתורה אומר מותר שוגג הוא דכיון דלבו יגיד לו שזה הוא היתר אין זה מזיד דלבו אנסו ועיי' בכלל גדול ובפ"ב דשבועות וביו"ד סי' צ"ט בט"ז דאומר מותר טוב יותר משוגג וכן בכל תורה כולה אפי' בע"ז אומר מותר שוגג חוץ בגלות יען דכתיב הרבה פעמים בשגגה ועיי' במ"ל פט"ו מהלכו' ומאכלות אסורות שהקשה מרמב"ם ה' תרומות והגאון חות דעת תי' זאת על נכון עיי"ש וברמב"ן בתורה על פ' צעקה הנערה המאורסה עיי"ש והנה מבואר במג"א סימן שי"ח דטעה בהוראת חכם מקרי שוגג עיי"ש שהביא בשם הרד"ך ולדעתי מבואר כן בהוריות וברמב"ם ה' שגגות ובמ"ל עכ"פ הדין אמת שטעות ע"י הוראת חכם שוגג הוא ועתה הכותי שהוא מוטעה בדין עפ"י הוראת חכמים אטו זה נקרא רשע שנאמר עליו אל תשת רשע עד אין רשע אלא מזיד וזה שוגג הוא שחושב שמותר לו בממון וזה ברור בעזה"י. ויותר נ"ל לחדש אפי' מאן דסובר אומר מותר מזיד הוא היינו אם הוא חשב שמותר אבל אם בהוראה של כל הורי' סובר שמותר בודאי שוגג דבשלומא אם הוא חושב אמרי' דהי' לו לשאול לכהן אשר הוא בימיו אבל זה שמורי' לו כן בודאי שוגג הוא וקרוב לאונס ועי' בתוספ' יבמות דף ל"ו ע"ב ובמ"ל פ"ו משגגות ביבמה שהיתה מעוברת עיי"ש ולפי זה בכותי קרוב הדבר שנחשב לאונס אליבא דכ"ע אך באמת אונס לא מקרי דלא טוב מיחיד שעשה בהוראת ב"ד דחייב קרבן עיי' בה' שגגות ובמ"ל ועיי' בנוב"י ח"ב יו"ד סי' צ"ו להסביר באמת למה ביבמה פטור ובהוראת ב"ד חייב דרוב ה"ה שמותר וגם אם הי' מן המיעוט ליכא איסור דכך גזרה התורה אבל עדים שהעידו שקר או הוראת ב"ד בטעות נגלה שהי' בטעות ולא הוראה והוא דבר נחמד ומתקבל על הלב והבן ועל דין עדות יש לפקפק דגם עדות הוא על פי רוב עיי' רמב"ם בה' יסה"ת והארכתי בזה במק"א אבל עכ"פ הכותי נחשב שוגג ולא מזיד שעשו כפי הוראת רבותיו כנלע"ד כעת

אמנם בגוף השגתו נפלאתי הלא הרמ"א מביא בסעיף ז' וז"ל ומי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי עבירה לא מקרי חשוד עכ"ל והש"ך האריך בפירושיו וכ' וז"ל ועוד י"ל דלענין עדות ממון כשר להעיד ולא נקרא חשוד עכ"ל והוא תשו' רשב"א הנ"ל על איש העובר על לא תחמוד קאי ואעפ"כ כשר להעיד יען דלא משמע לי' שהוא עבירה וה"ה מי שחושב דמותר לו להעיד שקר בממון דלא מקרי עד חמס להיות עד פסול בעריות דמי שמאמין דתורה אוסרת זאת ועובר הוא הוי רשע דחמס הגם שאומר אמת עדותו בטל שהוא גזה"כ דעד חמס אינו עד אבל הכותי לפי מחשבתו אינו עד חמס שהוא רשע כנלע"ד בכוונת ירושלמי

ומה שהקשה מעלתו נ"י לפי דברי המחבר שמי שאינו מאמין בדברי רבותינו ז"ל ה"ה כעכו"ם וא"כ בודאי הכותים שאינם מאמינים בדברי רבותינו ז"ל למה יהי' נאמן