מחנה חיים חלק א קטז

חתיכה מכמה זיתים והתרו בין כזית וכזית חייב אפי' מאה מלקות דאכילה משמע כ"ש וגם משמע כזית אם לוקח כ"ש נחשב זאת לאכילה אבל אם רוצה לאכול כזית גם השאר נטפל והבן וה"ה כן להרא"ם אכילה סתם בכ"ש אבל גם בכזית ואינו חייב אלא אחת ואתא הילכת' שרק סוף אכילה אשר פועל גבול לעונש בין אכילה לאכילה הוא נשאר לעונש ולא כ"ש אבל שנאמר דהלכה משנה מתורה מאכילה מכזית לכותבת שאז לא נשאר מן מקרא כלל לכן לא כתיב אכילה בקרא והבן

סימן ל"ג שלום רב ושפע הצלחות לראש תלמידי הרבני המופלג מורג חרוץ בעל פיפיות ידיו רב לו בפלפול וסברא האברך כמו"ה ליפמן נ"י

שמחתי בראותי כי עוד תחזק בתומתך לאהוב אילת אהבים תורת ד' סלסלה ותרוממה ואלקים יהי' עמך לברך את מעשה ידיך ותגדל מעלה מעלה לשתי שולחנו' ועתה באתי בעבור ח"ת שלך בסוגי' דנפש חולין דף ק"כ לדעתי ישמח לבך בו בעזה"י ולא אצא בכותבת הגסה רק להאיר עיניך בדברים מועטים ועוד חזון למועד אי"ה

(א) הקשית לשאול איך ילפי' מהטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן דילמא דוקא בנמחה גוף האיסור שעכ"פ שותה גוף האיסור מה שהי' אוכל אבל מנ"ל לאסור משקין היוצאין מהם הלא ר"ש בתוס' חידש סברא זאת בכלאים הגם דלא כתיב בה אכילה אעפ"כ לולי דילפי' מבכורי' הי' מתירין המשקין דאינן גוף הפרי וצע"ג

ונלע"ד ליישב בעזה"י דהנה הש"ך ביו"ד סי' ק"ז סק"א בסוף חידש דבר הגם דציר דגים טמאים דרבנן ה"מ מה שיוצא ע"י מליח' אבל מה שיוצא ע"י כביש' ומכ"ש מה שיוצא ע"י בישול הוא גוף הלחלוחית והטעם הוא אסור מדאורייתא עכת"ד יעו"ש מבואר מה שיוצא ע"י מליחה שכח המלח מעורר לצאת הוא זיעה אבל מה שיוצא ע"י כבישה או בישול שהוא בכח הוא דאורייתא דאינו זיעה אלא הגוף הכח של הדבר וכן מבואר דוגמא לזה בט"ז או"ח סי' ר"ה ס"ק ו' מה שזב מאיליו מפירות מברכי' שהכל אבל מה שיוצא ע"י כבישה או סחיטה או בישול הוא גוף כח הפרי ומברכי' בורא פרי העץ יעו"ש נמצא דשני הגאונים הש"ך יו"ד וטו"ז או"ח מסכימי' לסברא אחת

ולפ"ז לק"מ קושייתך אין הכוונ' כאן על ציר הנוטף מעצמו אלא ציר היוצא ע"י מכבש שיוצא גוף הלחלוחית והוי כמו רוטב וקיפה שהוא ע"י בישול או מיחוי הממש וה"ה במליחה בבשר הוי כבישול אבל בגדים הוי רק זיעה בעלמא עיי' תוס' חולין דף צ"ט וק"ל והא דהביא הגמ' משקין היוצאי' מהן כמותן פי' רש"י חדש שעושין שכר מן השעורין עכ"ל שאז יוצא הגוף הפרי וכן בהביא ענבים ודרכן מה שיוצא דרך דריכה ובפרט בענבים וזיתים הוי בודאי גוף הפרי ועיי' בא"ח סי' ר"ב ובטו"ז יעו"ש היטב ובמג"א ובאמת לדעתי זה כוונת התוס' דבכלאי' לא הוי גוף הפרי דתוס' הבינו שיוצאין מעצמן וק"ל אך ידעתי שדבר זה צריך התבוננת ועיי' בנוב"י יו"ד סי' כ"ו ח"א ועיי' בחו"ד סי' ק"ה ובפלתי שם ולא כתבתי אלא להערה בעלמא

(ב) עוד הקשית לשאול למה צריך קרא בהטמאים הלא כיון שאסורין בכ"ש אסור בשלכד"ה והוי כאלו לא כתוב בהו אכילה כמו בכלאים לסברת התוס' אלא הקרא קאי על משקין היוצאין אפי' ומיושב קושי' א' עכ"ד

נ"ל להאיר עיניך בעזה"י דלא נכון הדבר להשוות דין דמ"ל לשיעור של שרצים דהנה שיעורי' נאמרו הלכה למשה מסיני ונתן בשאר איסורי' כזית ובשרצים כעדשה וביוכ"פ ככותבת והנה המ"ל חידש דינו אם אפי' כל שהוא אסור ולוקין שלא ניתן בו שיעור כלל רק החלק הקטון שממנו הוי כגדול ואז במשהו בעלמא ודאי אין בו הנאה ואפ"ה לוקין ה"ה בשלא כדרך הנאה אבל בשרצים דנתנה התורה שיעור רק שהקטין בשיעורו דהוי בכעדשה אבל פחות כ"ש מכעדשה לא נאסר נמצא דהקפידה התורה שיהי' הנאה עכ"פ משיעור עדשה אבל שלכד"ה אינו נאסר וה"ה משקין היוצאי' אינן נאסרים והבן זה דכיון דהקפידה התורה על חשיבת כמות האיסור ה"ה דהקפידה על חשיבת איכות האיסור שיהי' בכעדשה ממש ולא מיחוי ולא משקין היוצאי' ודוקא בדרך הנאה דהתורה ירד בו שיהי' חשוב בגבולו והבן זה כי הוא ברור בעזה"י ועיי' בטו"ז יו"ד סי' ק"ד

(ג) הקשית לר"ל דסובר יש דיחוי באיסורי' במנחות נ"ד א"כ יקשה ל"ל קרא בהטמאי' ת"ל טע"כ וכי תימא דוקא בבא אח"כ לתוך אוכל אבל מקודם לא נאסר א"כ כבר נדחה ואינו חוזר ונראה להיות נאסר והנחת בצע"ג

נ"ל דלק"מ דשם נדחה האיסור שאין כאן שיעור אשר אסר' תורה דחצי שיעור מותר מן התורה לדידי' ומן היתר לא ישוב איסור אבל כאן דנעשה מן גוף דבר לח ואם יאכל בלח הוא פטור יען שלא נהנה מן האיסור כדרך הנאתו בחשיבתו עיי' צל"ח פסחי' דף כ"ד ויהי' הפטור מכח הגברא ולא מכח החפץ אז לא שייך יש דיחוי אצל איסורי' דהדיחוי לא הי' מכח האיסור רק מכח הגברא והבן זה ובעיקר קושיתך פלא הלא כאן יש בידו לעשות מציר או רוטב או מיחוי הקיפ' שיבשל על האור ויקפה וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה ולא מקרי דיחוי עיי' פרק לולב הגזול הואיל ובידו למעטן אבל שיתפח בשמש אין בידו ונקרא דיחוי וק"ל

ועתה אהובי תלמידי נ"י אודיעך שאין בית המדרש בלא חידוש אשר הרו והגו רעיוני בדרך השקפה בהעיון אבל בעוה"ר כעת אין לי פנאי להעמיק בסוגי' ללמוד וללמד ובכל זאת אודיעך מה שנלענ"ד

הרמב"ם בה' שאר אבה"ט נקט בהמח' חלב ומא שאוכל כשותה והלח"מ התפלא הלא תוס' הקשו קושי' זו ותי' דדוקא בדבר עומד נשתי' אבל בהמחה צריך הגמ' ריבוי דנפש וא"כ למה שביק הרמב"ם דרש דנפש ונקט אוכל כשותה וצע"ג ותי' של לח"מ דוחק גדול כנודע

ונלע"ד ליישב בעזה"י דנרא' לי לחדש דבר דבהמחה חלב יש לנו לחקור על ב' דברים אם יהי' חייב על הנאתו

(א) הלא החלב הי' דבר גוש מבריאתו מטבעו הוא לאכול ולא לשתות והוא שינה הדבר לגרעותה אז לא חייבה התורה אם לא כהנה מאיסור בחשיבות והגם ששתי' בכלל אכילה היינו בדבר שעומד לשתי' כגון ביין ושמן וכדומה אבל להמחו' חלב לא וא"כ אפי' אם שתה שני מדות חלב בפעם אחת אעפ"כ פטור

(ב) הגם אי אמרי' כיון דנהנה ממנו חייב דעכ"פ לאחר שנשתנה ונעשה משקה הוא עומד לשתי' הוי כאילו הי' משקה מעיקרו אעפ"כ נימא דוקא אם שתה שיעור שתי' דבכל משקין האסורין הוי השיעור רביעית אבל אם המחה כזית חלב ולא נעשה רביעית עיי' בשבת דף ע"ו ובפר"ח בה' תערובו' בסי' צ"ח הוא פטור דהגם אם שתייתו נחשבת שתי' אבל עכ"פ צריך לשתות שיעור שתי' והבן

ולפ"ז מיושב קושי' התוס' למה לי נפש תיפוק לי' שתי' בכלל אכילה ועיי' רשב"א וחדושי ר"ן בזה ולפמ"ש לק"מ דמכח שתי' בכלל אכילה לא הי' חיוב אלא על שיעור שתי' שהוא רביעית לכן גילתה התורה אצל אכילה נפש לרבות השותה שאם המחה כזית חלב ושתה חייב על כזית דכיון דשיעורו הי' מתחילתו בכזית ע"י אכילה אעפ"י שהמחהו לא צריך רביעית רק חייב על שיעור אכילה כנלענ"ד בעזה"י

וז"ל הרמב"ם פרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט' השותה רביעית סתם יינם או שהמחה את החמץ בפסח או שהמחה את החלב וגמעו מעט מעט או