מחנה חיים חלק א קטו

בעי במצה דנאמר דמצות מצה יהי' כאמ"ח שגם אם חלקו בפיו יהי' פטור אפי' בלע כאחת כסברת מחצית השקל דאכילת מצוה דומה לאמ"ח וע"ז השיב כיון שחיך נהנה בפעם אחת עכ"פ חייב אבל לבלוע בב' פעמים נשאר דאינו יוצא דאין מצות כאסורין להצטרף בב' בליעות כנלע"ד וקצרתי ועי' בזבחים דף ל"א ויקץ כישן בפגול ועיי' רמב"ם פ"ה מה' מ"א ועי' בהל' אבות הטומאה ועיי' בפרק עור והרוטב וק"ל

ומה שהקשה כ"ת למ"ל שיוצא אכילת מ"ע בשלכדה"נ מחולין י"ב לכ"ע היכי אכל פסח וקדשים וכן בנזיר כ"ט הקשה הגמ' איך אכלו הכהנים מליקה הא הוי נבילה וקשה דילמא בשלכדה"נ וצע"ג נ"ל דאמת כמ"ש בקדשים לכ"ע צריך להיות בדרך הנאה דמה שנאכל משולחן גבוה צריך להיות אכילה למשחה בהם אמנם בלא"ה לק"מ דפשיטא לא נאמר דתורה כתבה אכילה ולא משכחת רק בשכלדה"נ בשלומא באמת דמצה נאכל בכדה"נ חקר המ"ל שיוצא גם בשלכדה"נ שמצוה לא ניתנה בעבור הנאת הגוף אבל לר"מ לא משכחת רק בשלכדה"נ איך אמרה תורה תאכל הכי כדרך הנאה לא הוי בכלל אכילה אבל עדיין נשאר הקו' מנזיר דשם הוי רק במקרה אצל חינוך הקטן אך שם הוי קדשים כנלע"ד

אמנם לעשות מטעמים למ"ש דלא נוכל לומר דקרא לא משכחת אלא בשלכדה"נ דבלא"ה יש לחקור דאכילה זה ג"כ יחשב לענין איסור כיון דנחשבת לאכילת מצוה ורק בתורת איסור לבד מותר שלכדה"נ רק בחידושי כתבתי דזה אינו סברא דאכילת מצוה לא הוי אחשבי' דהוא מוכרח לאכול מה לי כפאו אדם או כפאו הקב"ה דלאיסור באמת כפאו אדם פטור אבל במצה כפאו לאכול יצא ובפרט אם יש לו כוונה והבן זה ולכן נהפוך הוא לאכילה הוי מצוה בשלכדה"נ דמצות לא נתנה להנאה ולאיסור פטור דאין אכילת כפי' חייב דאונס רחמנא פטרי' ודוק אבל אם התורה איירי לאכול הפסח בשלכדה"נ וקרא לאכילת שלכדה"נ אכילה אז בודאי דחייב על אותו אכילה בשלכדה"נ דהא התורה קראה לאכילה הנ"ל שם אכילה ואיך יהיו תרתי דסתרו בחד מעשה והבן ועדיין יש לפקפק דבאמת הוי אכילה רק כפאו פטור ואפי' לסברת פנ"י בסוגי' דמצ"כ דיוצא בכפי' שכן נהנה כמו מתעסק דחייב שכן נהנה ועיי' רש"י שם זה אם אוכל בכדה"נ אבל בשלכדה"נ הגם שהוי אכילה אבל הנאה אין כאן וצ"ע וכתבתי רק להערה בעלמ' כי הוא חקירה חדשה ונאותה

עוד הקשה מאי פריך הגמ' מאכילה גסה במצה מאכילה גסה ביוה"כ שהוא פטור הלא למ"ל יש חילוק בין עבירה למצוה והאריך כ"ת נ"י צריך אני להעמידו על האמת דנפרדו זה מזה בשלומא באכילה שלכדה"נ דהמאכל טוב וגם האדם תאב לאכול רק גרונו לא נהנה ע"י תערובת דבר מר אז אין חסרון לא בגוף המאכל ולא בגוף אדם האוכל רק כל החסרון בהנאת האכילה ויש לחקור דנימא דגם זה נקרא אכילת מצה והנאה לא צריך במצוה אבל באכילה גסה שאדם שבע לבלוע וקץ במאכל ואין הגוף נהנה מן המאכל גם המעיים לא נזונים מתה שהוא מזיק הגוף אז לכ"ע אין כאן כלל אכילה דאין נקרא איש אוכל רק אם כחות גופו נהנים הגם אפי' שגרונו לא נהנה אבל אם זורק אבן בקרבו ולובש קללה כמדו אין זה נקרא אכילה כלל והבן. ונא להשמיע לאזנו הלא אנו אומרי' ביוהכ"פ אשר כתיב תענו נפשותיכם שהמצוה בעינוי וזה אכל אכילה גסה אמרי' שנקרא שנפש יעונה איך יסבול הדעת שיהי' נקרא במצה אכילה הגם שיוכ"פ קיימ"ל דצריך כותבות היינו בכמות אבל באיכות האוכל הי' השכל נותן שגם אכילה גסה פועל שנפש לא מעונה ואפ"ה פטור דהוי כאלו אכל אבני' ושבע מהם ומכ"ש באכילת מצה וזה ברור

וראיתי בדברי מעלתו וז"ל ועוד נ"ל ליישב דליכא למיכל מצה שלכדה"נ דהא צריך לאכול פסח מצה ומרור ופסח צריך לאכול בכדה"נ דאל"ה אינו יוצא י"ח דעל זה כאמר בהוריות דף י"א ופושעים יכשלו בם עכ"ל במכ"ת ששגג מאוד (א) דבמ"ל זה מבואר שמסופק ג"כ בקרבן פסח אם יוצא בשלכדה"נ עיי"ש (ב) המ"ל נסתפק בשלא כדה"נ ובהוריות איירי באכילה גסה עיי"ש ואקוה שיקבל האמת

ומ"ש ליישב קו' התוס' בחדש דמצוה הוי הנאת מעיו ובאיסור הנאת גרון ואינו בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה ועוד תי' קו' רבינו יהונתן ז"ל על ירושלמי שלא אכלו מעבור הארץ שהקשה דנימא יבא עשה וידחה לל"ת והקשה הגאון הנ"ל הא נשכחו השעורין כשמת משה רבינו וא"כ איך יאכלו אולי יקחו מעט מכזית הניתן ע"י משרע"ה א"כ יאכלו חצי שיעור איסור ולא יקיימו מצוה ואולי יהי' יותר מכזית של משה רבינו וא"כ יאכלו חצי שיעור איסור יתר מה שלא צריך למצוה ולזה תי' כ"ת נ"י שיאכלו שלא כדה"נ וכדי שיעור הצריך יהי' ממנ"פ אחשבי' לאכילה אבל ביתר נשאר דשלכדה"נ מותר עכ"ד מעלתו. בימי בחרותי ג"כ אמרתי גוף הדבר ואעתיק לכ"ת בקוצר כאשר אמרתי ויתענג נפשו בו מתחילה הקשתי הא לא הוי בעידנא וממאי מקשה התוס' ותרצתי דבלא"ה קשה הא נשכחו השיעורין וגם קשה מדוע לא אכלו בשלכדה"נ ועתה יצאתי בפילפול אם יאכלו בשלכדה"נ מגו דהוי אכילה למצות נחשב גם כן לאכילה לאיסור אמנם זה ניחא בשעה שבא למעיים דאז יש קיום המצוה נחשב ג"כ אכילה לאיסור אבל בגרון דעדיין ליכא קיום מצוה ממילא לא הוי העברת איסור דאין כאן ממנ"פ עדיין ולפ"ז קו' התוס' דבאמת יאכלו המצה בשלא כדה"נ ואין כאן איסור חדש רק ממנ"פ מגו דנחשב לאכילה למצוה ה"ה לאיסור זה דוקא חל בשעת הנאת מעיו וא"כ הוי בעידנא ויבא עשה וידחה ל"ת דהוי שפיר בעידנא אם אוכל בשלכדה"נ ודוק כי חרוץ הוא מאוד

אך מעת אשר נתתי ללבי ללמוד ולאהוב האמת לא חסתי על עמלי בזה ואמרתי שכל הקו' לק"מ דהוי בעידנא ואחלק לו לכ"ת נ"י לאות שירגיל גם עצמו לבקש האמת דגם אם אמרי' במצוה הנאת מעיו הכוונה שצריך גם הנאת מעיו אבל צריך ג"כ הנאת גרון דהא כרכו בסיב לא יצא עיי' ברמב"ם פ"ו מה' ח"ומ ולענין איסור כרכו בסיב מסופק המ"ל פי"ד מה' מ"א ובודאי מי שיוכל להוריד המצה בגוף ע"י רשת דקה לא יצא יען שמצה לא נגע בגרון והנה יעוין בנמ"י ב"מ דף ל' דהגבהת אבידה נקרא לכמה ראשונים בעידנא יע"ש ושם עדיין ליכא התחלה מגוף השבה אבל כאן דכבר התחיל גוף קיום המצוה בודאי נקרא בעידנא הגם שלא יגמור עדיין בשלימות קיום של המצוה ודוק היטב ויש לי עוד השגות רבות

ראיתי לכ"ת מפלפל במ"ל פרק א' מח"ומ בדברי מהר"ם שאכילה בכ"ש והלכה אפקי' והמ"ל הקשה א"כ במצוה מאי מהני קרא וכ"ת נ"י אומר לענין שלכדה"נ – לדעתי צריך להיות נשאר לענין כמות האכילה כמו על חצי שיעור לאיסור אבל לשלכדה"נ שהוא איכות האכילה אין זה משמעות הקרא וק"ל

ואיידי דאיירי לא אמנע להודיעו דבר טוב תל"י המ"ל נתקשה להר"ם הנ"ל דהוציא' הלכה הקרא לגמרי לר"ל א"כ יכתוב התורה לא תאכל ביוכ"פ והלכה יאמר בכותבת עי"ש שיצא לחלק שר"ל לשיטתו לא אמר הר"ם אכילה בכ"ש ואני אמרתי בזה תל"י מרגליות דחדשתי זה ח' שנים לר"ש דאמר כ"ש למלקות ולא נאמר כזית אלא לקרבן ויצאתי לדון שמה שמלקין על כ"ש הוא דוקא אם לא אכל אלא כ"ש אבל אם לוקח כזית לאכול ביוכ"פ ואוכל ועדים מתרין בו בכל כ"ש וכ"ש אינו חייב אלא א אבל אם לוקח