מחנה חיים חלק א קי

אך זה ניחא בתקיעת דאורי' יש ערבות כגון שופר שיש מצוה שא' צריך לעזור לחבירו [ובכלל זה גם הקולות דרבנן דהא צריך לצאת הדאורי' כמו שצוו החכמים לעשות באופן זה ודלא כר"ן שכ' שלשיטת הרז"ה אסור בקולות דרבנן יעו"ש] וא"כ אינו נהנה בשליחותו אבל בחצוצרות בתעניות שהכל מצוה בעבור הכאת הגוף או בעבור הצר הצורר או בעבור רעב וכדומה מן הצרות עיי' רמב"ם הל' תענית באורך ואין מצוה שכל אחד יתקע שנימא שיש ערבו' שהוא צריך לתקוע בחצוצרות בעבור חבירו אז בודאי אסור לתקוע לו דנהנה משליחות שחבירו תוקע רק לעשות לו שליחות להנות אותו ואסור וכל זה במודר הכאה מחבירו והוא עושה לו טובה בשליחות מעשה התקיעה אבל המודר הנאה משופר שהוא בעצמו תוקע אז בודאי מותר לתקוע הכל בין שופר של ר"ה או מצוה דרבנן וזה שכ' הבעה"מ מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה איזה תקיעה של מצוה שיהי' דהא עכ"פ אינו נהנה משופר רק מצוה ומצוה לאו להנות נתנו רק לאפוקי גמיעי מיא דלא שלא יהנה משופר הנאת הגוף אשר אין בו מצוה כלל אבל בודאי דביו"ט שני מותר הלולב של איסור הנאה דעל כ"פ מצות לאו להכות נתנו אפי' מצוה דרבנן ומיושבי' כל הקו' ודוק היטב ובשער המלך כ' שם בשם הרז"ה דאסור לתקוע קולות דרבנן בדין הנודר הנאה משופר ושגגה יצא מקולמסו דבעה"מ כ' דינו על המודר הנאה מחבירו כמו שבארתי ולשון הר"ן הטעתו אבל המעיין בבעה"מ יראה כמו שבארתי תל"י

וראיתי שם בשעה"מ בה' שופר שהשיג על הש"ע שהביא דעת הר"ן להלכה פשוטה דאסור לצוות לתקוע לו דנהנה בשליחותו הלא דעת רא"ש דמותר למודר הנאה לצוות שילמוד עם בנו תורה יען דלא צריך שליחות ומהני בלא זה וא"כ ה"ה בשופר ובאו"ח לא הביא המחבר דעת הרא"ש וביו"ד הביא יעו"ש שנתקשה הרבה בזה

ולדעתי לק"מ בעזה"י דבשלומא בת"ת או בהשבת אבידה דיש מצוה על כל א' וא' מישראל שילמוד עם בן חבירו תורה או להשיב לו אבידתו ובשעה שלומד עם בן המודר או שמשיב לו אבידה הוא עוסק במצוה גמורה אשר מוטל עליו ואי אפשר לעשות בתורת שליחות דהא עליו יש מצוה לעשות לעצמו החיוב אשר הטיל עליו התורה וא"כ מאי יזיק אם הוא מצוה לו לעשות הא אי אפשר לעשות בתורת שליחות רק בכח החיוב שעל גופו והוי הציווי פטומי מילי בעלמא אבל בשופר העיקר המצוה על חבירו רק הערבות מוטל שיעזור לחבירו אם אי אפשר לו לעשות המצוה וא"כ עיקר המצוה על חבירו והוא עוזר לו אבל לעשות לו נחת רוח שנעשה שלוחו ברצונו זה אסור רק אם מדעת עצמו עוזר לו דכאן לא שייך שעושה המצוה בעבור עצמו נהפוך הוא בכל אופן צריך לעשות שחבירו יעשה מצוה והוא יהי' שלוחו וצריך להיות שלא יהנה בשליחותו ודו"ק ובזה מיושב קו' שעה"מ וטו"א ר"י דסובר מצות להנות נתנו איך יפרנס משנה מפורשת שמותר ללמוד עם בן חבירו תורה וצע"ג ולפמ"ש לק"מ לימוד תורה הוא מצוה שבגופו שיש עליו מצוה ללמוד תורה עם בן חבירו ואינו יכול לאסור על חבירו שיהי' בטל ממצותו אבל לעזור לחבירו למצותו אז הוי מצוה בכלל הנאה ודוק

המורם מזה דמותר לכ"ע אפי' במצוה דרבנן לתקוע בשופר וא"כ אם הדיר הנאה משופר ורוצה לתקוע לחנך ילדים אם אינו נהנה מן התקיעה הנאת הגוף לכ"ע מותר ואם נהנה הנאת הגוף אז תלי' אם מותר הנאת הגוף אצל מצוה ובמצוה דרבנן מסתברא דלא שרי הנאת הגוף כסבר' שער המלך ודוק

אבל אי מותר ליתן לקטן שופר של איסור הנאה שיתקע בו בעבור מצות חינוך צריך התבוננת דלכאורה נראה לאסור דלכ"ע עכ"פ אין ספין בידים לקטן לאכול נבילות הגם שאין מצווין עליו להפרישו חוץ בסוכה יען דבידו לאכול בסוכה עיי' סי' רס"ט וסי' תרט"ז ותר"מ במג"א היטב וא"כ הקטן נהנה משופר של איסור הנאה ומצוה אין עליו רק לגבי האב או הב"ד דמחויבי' לחנך אותו א"כ אסור להכשילו אם נהנה משופר בשעת תקיעה כן נראה לכאורה

ואוסיף טעם לשבח בעזה"י דאפי' אם נאמר דאצל מצוה דרבנן ג"כ בטל הנאת הגוף אשר נהנה בשעת המצוה דלא כשעה"מ שהבאתי זה דוקא בישרא גדול דעליו יש חיוב דאורי' דלא תסור מדבריהם וא"כ כל מצוה דרבנן נחשב כדאוריי' עי' רמב"ם בס' המצות כנודע וכל זה בישראל גדול דחל עליו המצוה של תורה אבל הקטן דלא חל עליו עדיין כל המצות אשר נאמרי' בתורה וא"כ גם לא תסור לא חל עליו והוי אצלו מצוה דרבנן כדבר רשות וא"כ בודאי לא בטל אצלו איסור הנאה אשר נהנה בתקיעתו ויש בכלל הנתינה של שופר א"ה איסור דספי לו בידים איסור נבילו' ודו"ק

ואחר העיון ראיתי דנהפוך הוא דלכ"ע מותר דבשלומא אם כבר האיסור בעולם כגון נבילות או טריפות שאנו נותנין ביד קטן לאכול או יין קודם קידוש או יין ביום כפורים בטומאה וכדומה אז אסור לספות לו בידים יפן שאנו נותנין לו איסור אבל בשופר דאין בנתינת השופר איסור אשר יעבור אח"כ רק הוא מחדש האיסור בנפיחתו בשופר לא הוי ספי בידים יען דמה שיעבור אין עדיין בעולם ועיי' במג"א סי' תרט"ז סק"ב ודוק [ועוד דכל איסור דלא ספי' לו בידים איסור הוא כדי שלא יהי' רגיל לעבור כשיגדל וכאן נהפוך הוא כשיגדל יהי' בטל הנאת גופו אצל המצוה וק"ל ויש לפלפל ע"ז] סוף דבר נ"ל דאין איסור ליתן לקטן שופר של א"ה כנלע"ד

ואיידי אזכיר מה שחדשתי זה רבות בשנים על קו' רמב"ן על רמב"ם דסובר דכל איסור דרבנן הוא איסור דאוריי' מלאו דלא תסור א"כ למה נשתנה איסור דרבנן שספק בו להקל מאיסור דאוריי' שספק בו להחמיר והקו' הולך וסער בעולם כנודע וצע"ג

ולע"ד נראה ליישב בעזה"י והוא הגם דלא תסור דאוריי' בכל זאת יש הבדל בין איסור דאורי' לאיסור דרבנן דלמשל איסור חלב או נבילה או חזיר המה איסור דאוריי' טרם שיעבור אדם עבירה רק כאשר המה מונחי' על השולחן המה איסורי תורה איסור חפץ אבל כל איסורי דרבנן אז כל זמן שהחפץ מונח על השולחן הוא מותר מדאוריי' ואסור רק מדרבנן אשר אי אפשר להיות דאוריי' דלא תוסיפו כתיב רק אז כאשר יעבור הגברא על איסור של החכמים הוא עובר לאו דאורייתא דלא תסור אבל אין זה איסור חפץ ואין על אכילה שם איסור חלב בריש מעיא באמתא] רק איסור גברא ושם האיסור לאו דלא תסור ולא לאו דאכילת חפץ כמובן וא"כ מבואר הבדל בספק איסור בשלומא בספק חלב או ספק נבילה דיש ספק איסור דאוריי' כאשר מונח על השולחן אז ספק דאורי' לחומרא אבל בספק איסו' דרבנן כל זמן שהחפץ מונח הוי רק איסור דרבנן וספק דרבנן להקל ומותר לאכול ואין כאן לאו דלא תסור דהא החתיכה נעשה היתר מכח ספק עצמו שהוא דרבנן דהספק בחתיכה הי' היתר טרם שאכל ולא כולד לאו דלא תסור דאורייתא והבן זה כי עמוק בעזה"י

סימן ל"א שאלה שושן פורים שחל בשבת אי לעשו' לבן י"ג אשר ביום א' הוא בר מצוה ובשבת הי' עדיין קטן הסעודה ביום א' דנימא דעיקר חיוב סעודה בא ביום א' וא"כ גם הוא מחויב בסעודה או נימא החיוב בא בפורים והסעודה ביום א' הוא רק תשלומין וצע"ג

תשובה מתחילה נחקור אחר השורש אי הסעודה צריכה להיות ביום א' או מותר לעשותה בשבת בש"ע א"ח סי' תרפ"ח כ' המחבר בסעיף ו' דעושי' הסעודה אחר