מחנה חיים חלק א קה

דף ב' ע"א ועיי' תוס' בכורות שיש לחקור בין אם יש לגוי חצי בבהמה או רק אוזן בבהמה יען דכתיב כל פטר רחם בישראל יעו"ש אבל בשותפות ממש יש לדון שאין כאן איסור שביתה יען דכתיב שורך וחמורך והבן כי חדש מאוד

אבל לפ"ז גדלה התימא ביותר למה לא התיר הריב"ש מטעם דכתיב שורך וחמורך משמע של ישראל לבד ועל ראשונים אנו מצטערים דהלא המחבר בסי' רמ"ו לא פסק אפי' כריב"ש וסובר דישראל עובר על שביתת בהמתו הגם דגוי עובד בע"כ של ישראל כמבואר במחה"ש ס"ק י"ג והגם שיש לי לדון אחריו בכל זאת נשאר הדבר לפלא למה לא נדרש חמורך ושורך בשבת כמו לא תגוז בכור צאנך או כמו ראשית גז צאנך וצע"ג

ונלע"ד דיש הבדל בדבר אם החיוב בא מכח הממון לבד כמו בתרומה דגן של ישראל נתחייב בתרומה שדה של ישראל נתחייב בפיאה דגן של ישראל נתחייב במעשר בהמות ישראל חייבת בבכורה ובהמת בכור ישראל נתחייב שלא יעשה בו גיזה ועבודה אז כל החיוב על הגברא בא מכח שיש לו חפץ דלולי שיש לו שדה או דגן או בהמה לא נשאר מן המצוה על הגברא אז דרשי' מדלא כתיב שדה שור צאן וכתיב שורך שדך צאנך משמע שיהי' כולו של ישראל עכ"פ אבל גבי שבת נהפוך הוא עיקר מצות עשה של השביתה נאמרה על הגברא שהוא מחויב לשבות ואותו מ"ע של השביתה של גופו אמרה התורה יהי' ג"כ עליו אם בהמתו יעשה מלאכה ולא ינוח בשבת דכתיב [למען ינוח שורך וחמורך כמוך] נמצא דגילתה התורה דבכלל חיוב שביתתו נכלל גם ששורו וחמורו ינוח ואם הם לא ינוחו לא שמרו הבעלי' שביתה אשר מונח עליהם אז כיון דבכל אופן יש עליו חיוב שביתה מתפשט ג"כ על חלק בהמותיו ודו"ק

המורם מזה דעובר על שביתת בהמתו משום חלקו דאיסור שביתת בהמה הוי אפי' בחלק מן בהמה רק בנידן דריב"ש הוא אנוס דבע"כ של ישראל עובד בו הגוי אבל כאן דמושכר חלק הגוי ביד ישראל ואין כאן אונס א"כ ממילא עובר ישראל על חלקו משום איסור שביתה וק"ל

וברעיוני עלה לחדש דגם אם ליכא איסור שביתה בשותפו' דעכו"ם דנדרוש חמורך ושורך שצריך להיות כולו של ישראל אפ"ה יש בנידן דידן איסור דהא שכירות קני' לחומרא כמבואר במג"א סי' רמ"ו בשם הג"ה וא"כ כאן דחלק הגוי בשכירות אצל ישראל וקונה לחומרא והוי כאלו כל בהמות לישראל

אמנם אחר עיון היטב נ"ל לחדש דבר דגם אם אמרי' שכירות קונה לא הוי כמכירה ממש אלא פועל השכירות דהמשכיר עם השוכר הוין שותפין בדבר ואי לא הוי שכירות קנין אז נחשב הדבר כולו למשכיר ואין לשוכר חלק בו ואבאר הדבר בעזה"י

הנה יש לחקור בהבנת הגמ' בע"ז דף ט"ו מתחילה סברו שכירות קני' ואח"כ מסיק הגמ' שכירות לא קני' וצריך התבוננת לדעת אי מסברא הוי שכירות קנין או לא ועוד דמסיק שם השתא דשכירות לא קני' גזירה משום שכירות גזירה משום שאלה וקשה דילמא שכירות לא קני' ושאלה קונה וצע"ג

ונ"ל והוא דכל אדם הקונה חפץ הוא קונה גוף הדבר ואז כיון שהחפץ שלו אז ממילא שימוש בא לו משלו שמעולם לא שמענו שמי שקונה כלי יתנה שיוכל לשמש בו דהוא דבר שפתים דשימוש אינו קונה רק שקונה החפץ וממילא בשלו משמש ולפעמים אדם קונה כלי הגם שלא צריך להנאת שימוש שלו רק שלבו חפץ שכלי ההוא יהי' שלו אבל בשכירות נהפוך הוא השוכר לא מבקש גוף הכלי ולא מתאוה לו רק צריך להנאת השימוש של הכלי ולצורך תשמיש צריך ליקח לביתו הכלי ולרוב לא בא הנאת השימוש מגוף החפץ או הכלי רק שע"י הכלי בא לו הנאה מעלמא אבל לא שיצמיח הנאה מגוף הדבר אשר אצלו בשכירות כגון ששוכר בהמה לחרוש או לישא משא אין שום דבר יוצא מגוף הבהמה רק על ידה בא לו הנאה מעלמא והריטב"א חידש זאת בקידושין דף מ"ח דמשיכה לא מהני בשאלה חוץ בבית שאדם יוכל לזרוע בקרקע ויהי' לו הנאה שבא לו מגוף השאלה אבל במטלטלין שהוי הכלי רק ממוצע לבוא לו הנאה מעלמא אז אין המשיכה שהוא נעשה בגוף הכלי מעין דבר שהוא שואל הלא צריך רק הנאת תשמיש הכלי שבא ומעלמא יעו"ש כי מתוק מדבש ונופת צופים ועיי' במק"ח ה' פסח סי' תל"א דמסביר כעין זה בפלוגתא דטובת הנאה וממון או לא הכוונה דהלא מגוף התרומה לא יוכל ישראל לקבל חלק בעבור זה שנותן לכהן השאר רק שע"י התרומה יקבל מעות שיתן תרומה לבן בתו כהן על כל פנים מגוף התרומה לא יצמיח לו הנאה אז סובר המאן דאמר טובת הנאה אינה ממון לקדש בו אשה דבגוף החפץ אין לו אחיזה ומאן דאמר טובת הנאה ממון כיון שעל ידי התרומ' יבא לו ממון נחשב כזכי' בגוף החפץ יעו"ש ומתחילה חקר הגמ' יען דע"י השכירות יבא לו הנאה מעלמא נחשב כאלו יש לו אחיזה בגוף החפץ אבל לבסוף מסיק דשכירות לא קני' דמגוף החפץ לא יבא זכות והנאה והוא שוכר רק הנאת שימוש ואין לו אחיזה בגוף הדבר ובשלמא בשאלה בבית דיש עליו חיוב אונסי' וגם יוכל להוציא הנאה מגוף הקרקע שראוי לזריעה אז הוי אפי' שאלה כמו מכירה לזמן אבל שאלה בבהמה דלא בא הכאה מגוף הדבר אז הוי אפי' שאלה כמו שכירות דאין לו אחיזה בגוף החפץ וזה רמזו השתא דאמרת שכירות לא קני' דאין לו אחיזה בגוף הבהמה יען דהנאה בא מעלמא א"כ ממילא גם שאלה לא מהני בבהמה ודו"ק

ולפ"ז אני אומר בודאי אפי' אי שכירות קני' לא הוי רק כאלו נעשה שותף בו דלשוכר הוי קנין פירות ולמשכיר קנין הגוף דלו יהי' שכח שכירות פועל אחיזה בגוף החפץ אבל בודאי לא מהני רק על זמן ששכרו ואז כאשר נשלם הזמן ממילא חוזר הכלי לרשות בעלים ראשונים ולא צריכים לקנות חפצם בקנין וא"כ הוי לשוכר רק קנין פירו' ועיי' בר"ן נדרים דף כ"ט דכל דבר אשר חוזר לבעלי' אחר שנים ממילא הוי רק קנין פירות ומכ"ש בשכירות דאין חיוב אונס על השוכר בודאי לא נחשב קנינו לעקור לגמרי שם המשכיר דבשלומא במכירה לזמן דיוכל למכור גם הוא על אותו זמן ואם נשבר או נאבד ואולי אפי' בפשיעה פטור א"כ נעקר שם בעלי' ראשונים אבל אטו בשכירות נעקר שם בעלי' ראשוני' הלא שמם עליו ואבאר דבר זה דכל מכירה פועל עקירת שם בעלים ראשונים אבל אם נשאר שם בעלי' הגם שלא יוכל להנות ע"י מעשיו לא נקרא מכירה כמו שאמרו בב"ק דף ע"ו דאם הקדיש הגנב לא משלם ארבעה וחמשה ומסביר הגמ' בשלומא במכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון אבל בהקדש מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן והגם שע"י ההקדש לא יוכל להנות עוד כיון שלא נעקר שמו לא הוי מכירה וזה דוקא בקדושת הגוף אבל בקדושת בדק הבית נעקר שמו לגמרי יעו"ש בתוס' וא"כ בודאי בשכירות דלא נעקר שם של משכיר אז בודאי לא הוי שכירות כמכירה גמורה ומצאתי באלי' רבה סי' רמ"ו ס"ק י"ב וז"ל הנה תוס' בע"ז כתבו דשכירות לא קני' מדאורייתא אבל בסה"ת סי' קל"ט אף דשכירות כמכר מ"מ אינו קרוי בהמתו וביתו של שוכר כי אם של משכיר עכ"ל נגלה בגלוי עינים דסה"ת הבין הדברים כמו שבארתי הגם שיש קנין לשוכר בשכירות אבל לא שנסתלק המשכיר לגמרי דכל מכירה פועל סילוק שם בעלי' ראשונים אבל בשכירות נשאר שם משכיר רק השוכר הוי שותף לזמן אבל המשכיר נשאר שמו עליו ועיי' בח"מ סי' שי"ג והארכתי בזה בחדושי בעזה"י: