מחנה חיים אורח חיים חלק ג פט

אין קונה הקרקע הגם שמעכב את הישראל מלכסות נשאר הישראל בחיובו דמה איכפת ליה להניזק במה שהמזיק נאנס מלכסות הגם דאונס רחמנא פטריה מכל מקום אונס רחמנא לא חייבי לאחר עיין בש"ך בח"מ סי' כ"א החופר הבור הי' מועד להזיק ומה איכפת להניזק במה שלא יכול המזיק לסלק הנזק אטו היורה חץ וחזר בו טרם שהזיק יהי' פטור יען שלא יכול להחזיר החץ אבל בחמץ שהוא איסור הנאה אשר הגוי זוכה בו ונעשה ממונו מהכ"ת שיעבור ישראל בב"י על חמץ של גוי הא התורה אמרה אתה רואה של אחרים ושל גבוה והלא עכשיו הוה חמץ של גוי ועיין בב"ק דף נ' ע"ב חבטה קרקע עולם ועיין תוס' בב"ק דף צ"ח ע"ב בד"ה הני מילי היכא ודוק

הן אמת שבמקום אחר יצאתי להצדיק דברי אדמ"ו ז"ל שסובר כיון שהחמץ נאסר בהנאה ואעפ"כ עשאו הכתוב כאלו ברשותו לעבור בב"י ואחר שעבר בב"י יש עניו חיוב לשרוף החמץ לנתק הלאו ולקיים בו מצות עשה של שריפת חמץ בשלו דאם ישרף חמץ אחר לא מקיים עשה כנודע א"כ יש לו לבעלים זכות בו קיום מצוה ולא נחשב נהנה מן החמץ דמצות לאו להנות נתנו והוא מוכרח ומחויב עפ"י הקב"ה לקיים בחמץ מצות עשה הזאת א"כ נשאר החמץ ברשותו ממש דמתחילה הי' בסברה דחמץ אינו ברשותו של אדם רק שתורה גילה ועשאו הכתוב כאלו ברשותו דאל"כ למה יעבור בב"י אבל עכשיו שאמרה התורה שעובר בב"י וצריך לקיים העשה א"כ הוה באמת החמץ ברשותו ולא יוכל איש לזכות בו עוד מהפקירא הגם דגוי יוכל לאכול החמץ ולא צריך לשלם לישראל דלא הזיק לו ממון אבל כל זמן שלא אכל הגוי החמץ נשאר ברשות בעל החמץ דלא יכול לזכות באיסור הנאה אשר הוא של ישראל והוא נכון בסברה בעזה"י

אך המעיין במרן ז"ל בסי' קי"ב וביותר בסי' קי"ד עין בעין יראה שסובר שגוי זוכה בחמץ מהפקירא ואם יבוא גוי אחר ויגזול ממנו יהרוג עליו וא"כ נגלה דאין סברה שלי נרמז בדברי אדמ"ו ז"ל וא"כ דגוי זכה בו אז בודאי אין ישראל עובר על ב"י משעה שזכה הגוי בחמץ ודוק

ועיינתי בדברי הנב"י סי' ס"ג שרמזת אשר מדייק שחמץ דומי' בור ברה"ר שלא בא לרשות אחר וה"ה בחמץ שלא בא ברשות אחר אבל אם כבר בא ברשות אחר אינו עובר עליו והוא דקדוק נכון מאוד ולפמ"ש הוא ממועט מן פסוק לא יראה לך חמץ אבל אתה רואה של אחרים הגם שאמרתי לא יראה לך חמץ אבל משעה שנעשה של אחרים מותר לראות חמץ שהי' שלו דעכ"פ עכשיו הוה של אחרים ודוק

וראיתי בנב"י שם שחקר אם לא נאמר כשם שאינו שייך מכירה בחמץ הנאסר בהנאה ה"ה אין שייך זכיה לגוי רק זה אינו דאטו איסור הנאה של חמץ ממצות בני נח וא"כ כיון שמותר בהנאה ה"ה יש לו בו זכיה יעו"ש ולפמ"ש דבר זה צריך עיון הגם שמותר לגוי להנות מכל איסורי הנאה אשר נאסר לישראל דאין לו אלא שבע מצות אבל מנ"ל שיכול לזכות בחמץ בפסח אשר הקב"ה עשאוהו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י ומי יוכל לזכות בחפץ של ישראל אשר זכה בו לעשות מצות ביעור חמץ בשלו ודוק

ודע שעובדא כזה בא לפני פ"א שישראל סמך על שלוחו ונודע לו שלא עשה שליחותו ואמרתי שהוא יגיד בפני ישראל וגם עכו"ם בפה מלא שחמץ ההוא הוא הפקר יען שלא עשה כדת משה וישראל וטרם שיודיע זה ימכור המקום אשר מונח עליו החמץ או ישכיר את המקום אם אין המקום אצלו רק בשכירות ואח"כ יגלה בפני גוי וישראלים שהחמץ הפקר ויזכה בו הגוי אשר קנה המקום ממנו שישראל אחד יאמר לגוי שיכווין לקנות את ההפקר כי על דברי הנב"י ואדמ"ו ז"ל יש לי פקפוק דהמה דנו אם הישראל מכר לנכרי אחר זמן איסורו ואעפ"י שישראל לא יוכל למכור זוכה הגוי מהפקירא וקשה לי כיון שהגוי לא כיון לזכות מהפקר רק חושב שזוכה ע"י מכירה והמכירה בטילה ועל זכיה מההפקר לא כיון כלל ואף שהנמ"י בסוגי' דעודר בנכסי גר חידש דמהני כוונת המקנה עם פעולת קנין הקונה שאני התם דיוכל להיות מקנה אבל כאן הוא איסור הנאה ולא יוכל ישראל להיות מקנה ועיין קצו"ח סי' ער"ה והגם שהגוי עכ"פ מכוון לקנות הדבר עכ"פ לא כיון לזכות מן ההפקר ע"י קנין חצרו ועיין בחת"ס הל' בכורות על כן עשיתי באופן להודיע לגוי לזכות מהפקר ודוק [והי' עוד צד היתרים שהגוי עסק בו למכור ועשה קנין שם מפתח וסגר כבשלו אחר הפסיקה של השכירות במקום החמץ]

שוב עיינתי במקו"ח שציינת סי' ת"מ וראיתי שכתב וז"ל ולפמ"ש לא מהני מוציאו תוך הפסח לרשות עכו"ם כיון דכבר הגיע פסח ואף שנעשה איסור הנאה העמידו רחמנא ברשותו ועשאו כאלו הוא ממון דידיה שוב אין החצר קונה לעכו"ם דלאו ממון הפקר הוא רק ממון ישראל כבר עשאו רחמנא ממון של ישראל עכ"ל הרי שרמז הגאון שנעשה ממון של ישראל יען שעשאו הכתוב כאלו ברשותו והוא כסברה שלי רק תל"י הוספתי נופך משלי דחיוב מצוה אשר מוטל על הבעלים פועל שהוא שלו אבל דעת החת"ס אדמ"ו ז"ל פלא שכותב שקונה הגוי את החמץ ואעפ"כ שישראל עובר על דעת מקו"ח יובן דמכח שעשאו הכתוב כשלו לא הוה הפקר וגוי לא יוכל לזכות בו ובזה תדע שדברי מקו"ח עם דברי מר"ן חתם סופר ז"ל המה נפרדים לא כמו שעלה על דעתך ודוק

ובנידן שאלה הבא לפניך יפה הורה הרב משעבש נ"י כיון שלא הי' עובר על ב"י וכבר הוא לאחרי הפסח בודאי יש לסמוך שמשעה שמכר לא עבר הישראל ואין לקנסו כי רוב גדולי אחרונים סברו לאחר הפסח הוא איסור דרבנן סמכי' להקל כמובן

ויש לי בחדושי דבר חדש דווקא מי שעבר על ב"י בסוף הפסח שלא עשה דבר שלא לעבור על ב"י אז בא קנס החכמים דאם לא יקנסו ירבו חמצן של עוברי עבירה אבל מי שעבר על ב"י ואח"כ עשה תיקון שלא יעבור לא קנסו כלל כגון ששרפו ואפה בו מצה אפי' אם יש שבח עצים בפת עכ"פ לא עבר בב"י בסוף פסח וגזירת חכמים בא מי שעבר פסח בב"י אבל מי שעבר בתוך הפסח ועשה תיקון בסוף לא לכך נקט הרמב"ם אם עבר עליו הפסח קנסו רבנן עיין בפ"א מהל' חמץ יעו"ש וה"ה אם מהני מכירת המקום וגוי זכה מהפקר לא נאסר החמץ אחר הפסח הגם שישראל עבר על חמץ זה בתחילת הפסח וא"כ יש לצרף דלא שייך קנס אחר הפסח דהא הי' מהני המכירה וזכה בו הגוי ודוק עכשיו ראיתי שהנ"ב רמז על סי' כ' בח"ר שגם הוא סובר שבאופן זה לא נאסר החמץ אחר הפסח הגם שהוא דרך בדרך אחר שבפסח לא הוצרכו לאסור ולבסוף כבר הוא ביד איש שלא חטא ולדעתי הוא מטעם דלא קנסו רק אם לא עשה תיקון שלא לעבור עוד ויש נ"מ לדינא בכל זאת נתת שמחה בלבי