מחנה חיים אורח חיים חלק ג עט

גדול ביניהם מי שנהנה מערלה וכלאי כרם או משור הנסקל או מחמץ בפסח עבר עבירה שנהנה מאיסור הנאה כי אותן החפצים המה אסורי הנאה בעצם והתראה הוה לא תהנה מחמץ ומערלה וכלאי כרם ומשור הנסקל כל אחד בלאו שלו אבל מי שאוסר נכסיו ע"ע או על אחרים או שאוסר נכסי חבירו ע"ע אם עברו ואכלו מה עברו האנשים רק לאו בל יחל או בל יחל דידיה או בל יחל דחבירו עיין נדרים דף ט"ו דהכי החפץ בעצמו אסור בהנאה אלא שנאסר הנאתו ע"י דיבר בן אדם אשר יוכל לאסור החפץ הן מלאכול הן מלהנות ממנו ואם עבר ואכל ונהנה עבר על לא יחל דברו אבל אין שם התראתו שם איסור הנאה וכל שאוסר הנאת חפץ אסור מכח לא יחל דברו הוא בא מבחוץ אם הגברא אוכל ונהנה הוא עובר על דברו שלא יאכל ולא יהנה אבל קודם שעובר על דברו אין כאן שם איסור הנאה על החפץ מעצמו הכי החפץ גורם האיסור הנאה הגברא אסר נפשו שלא יהנה מחפץ זה שהוא היתר בעצמו אבל בערלה וכלאי כרם ובב"ח וחמץ בפסח החפץ בעצמו הוא אסור בהנאה וטרם שנהנה הגברא שמו עליו שערלה וחמץ וכדומה המה אסור בהנאה וגרם שלא יהנה איש מישראל מהם וקודם שעובר האיש ונהנה הוה איסור הנאה מכח עצמיות שלהם והבן סברה זה כי היא אמיתיות בעזה"י

לכן אפי' אם כלאי כרם וערלה ושור הנסקל וכדומה לא נקרא שלו לבעלים יען כי איסור הנאה בעצמו רשמו במהותו לא יתפוס שם בעלים הלא שמם ואיסורם מפקיעים שם בעלים כי באיסור הנאה אין לבעלים כח אבל במי שאוסר נכסיו בהנאה אפי' על כל עלמא הכי איסור הנאה שם של נכסיו הלא כל זמן שלא נהנה לא רובץ על הנכסים שם איסור הנאה מכח עצמם ואפי' אם עובר ונהנה הכי נהנה מדבר שאסור בהנאה רק עבר על לא יחל דברו שלא שמר ככל היוצא מפיו הלא הוציא מפיו שלא יהנה והוא חילל דברו ועשה דברו חולין ונהנה אבל לא נהנה מדבר שאסור בהנאה בעצם וכל זמן שלא נהנה לא חילול דברו והנכסים בעצם אינם איסורים בהנאה

ולפ"ז איך יעלה על הדעת אם אסר חמצו שלא להנות מהם קודם פסח כשבא פסח לא יעבור על בל יראה הכי הנכסים אינם שלו או הכי אם יהנה מהם עבר עבירת הנאת איסור הנאה כשנהנה עבר הוא איסור אשר דובר בפיו נהנה מנכסים האלו וחילול דברו אבל כל זמן שלא נהנה מהם אין שמם איסור הנאה שנאמר שלא הוויין שלו והבן זה וראי' לדבר דאל"כ דאם נימא מה שאסר אדם חמצו בהנאה פועל שלא יעבור בב"י א"כ הלא החכמים אסרו החמץ שעה אחת קודם שבא זמן איסור חמץ מן התורה ואיסור הנאה של דרבנן לא הוה איסורו משם חמץ שאסרו התורה הכי יש כח ביד החכמים להקדים איסור תורה קודם חצות יום דנימא דעשתה הכתוב כאלו ברשותו הלא כל כוחם רק לגדור גדר ולשמור משמרת מלא תסור מדבריהם וא"כ הוה כל חמץ כאלו הבעלים אסרו חמצם בהנאה קודם שבא זמן איסור שם חמץ וא"כ לא יעבור איש על בל יראה חוץ אם נתחמץ לו עיסה בפסח או קנה חמץ לרמב"ם ובספרי מ"ח ח"ר סי' כ"ד בד"ה וגוף הדבר לחצתי דחכמים לא עקרו שם שלו מחמצו יעו"ש ולפמ"ש נכון דאיסור חכמים שיהי' חמץ אסור מקודם הוה כאלו בעל החמץ אוסר חמצו בהנאה איסור הנאה דלא יחל או איסור הנאה דלא תסור מדבריהם הווין רק חיוב גברא אבל החמץ בעצמו אינו אסור בהנאה וכשבא זמן איסור הנאה של חמץ עובר על ב"י ודוק

וחזרתי לאחורי כאשר ראיתי במכתבך שפרמ"ג בהקדמה לה' פסח חידש כן מי שאסר חמצו בהנאה קודם פסח כשבא פסח אינו עובר בב"י ונפלאתי על המראה איך השכל צח ומצוחצח יפסוק כן להקל באיסור דאורייתא

ואעתיק דבריו שכתב בח"ר אות ט' וז"ל ולכאורה מי שאסור חמצו עליו בהנאה קודם איסורו כשבא פסח אינו עובר בב"י דלאו דידי' ונהי דב' דברים אין ברשותו ועשאן הכתוב כאלו ברשותו חדית רחמנא אבל כה"ג לא ועיין סי' תרמ"ט סעיף ב' המודר הנאה מלולבו לא הוה שלכם ועיין חידושי רשב"א סוכה ל"ה ובר"ם ז"ל פי"א ה"ב מחו"מ קנה חמץ נקה ולאו דיליה הוא דאסור בהנאה וקניתו לאו כלום וכה"ג לא חדית קרא אלא עכ"ח דכה"ג נמי דילי' ועכו"ם שהגבי' ישראל וקנה אינה בטילה אף דאיסור הנאה וצ"ל בין תרמ"ט לזה וחמץ של כלאי כרם כה"ג נמי י"ל עבר ב"י עכ"ל

ולדעתי הפמ"ג חקר יען שחידש הוא בחמץ שהקב"ה ועשה מה שאינו ברשותו כאלו הוא ברשותו ואם בלא"ה אסר החמץ קודם זמן איסורו בהנאה לא חדית רחמנא החידש לעשות מה שאינו ברשותו כאלו הוא ברשותו ולא יעבור בב"י מכח ששם איסור הנאה של חמץ מפקיע מרשותו ולא מכח שאסר נכסיו בהנאה ומביא ראי' דרשב"א סובר במודר הנאה לא הוה לכם בלולב ע"י שאסרו בהנאה וציין לעיין בחדושי רשב"א דאפי' באיסור הנאה ממש נחשב לכם רק הביא דרמב"ם פסק קנה חמץ לוקה ונימא דלאו דילי' הוא דאסר בהנאה וקנותו לאו כלום וכה"ג לא חדית רחמנא דיהי' כאלו יהי' ברשותו אלא ע"כ אפי' כה"ג נמי דילי' דלא אמרי' דלא חדית רחמנא החידוש וכן עכו"ם שהגביה ישראל לאסור ע"כ צריך לחלק בין תרמ"ט באתרוג ובין חמץ וא"כ אפשר גם בחמץ של כלאי כרם שהוא איסור הנאה בעצם נמי י"ל שעבר על ב"י וא"כ אפוא תל"י אין סתירה מדברי פרמ"ג לדברי נהפוך הוא אם אסר נכסיו בהנאה פשיטא ליה דעובר על ב"י ובחמץ כלאי כרם לא פשיטא ליה דעובר והוא כדברי אבל כל החקירה היא אי נימא חידש הוא שעשה הכתוב כאלו ברשותו אבל מעולם לא עלה על דעת פרמ"ג לחדש מכח איסור הנאה שאסר על נפשו שלא יהי' החמץ שלו מכח האיסר הנאה ודוק בזה

וראיתי בן אחי נ"י אשר העלית בסתירת תשובת רשב"א על חדושיו בסוכה דף ל"ה דבר נאה כפי ההסבר תשובת מהר"מ מינץ סי' ו' דלכך נקרא איסור הנאה שלו הוא מטעם דהחפץ עדיין לבעליו דהוא קודם למצותו כמבואר בב"ק דף צ"א שורי הרגת צריך לשלם י' זהובים דחטוף מצותו ע"כ שיש לו זכות זה באיסור הנאה נקר שלו עכ"ד מהר"ם הנ"ל וא"כ אמרת עם הספר בערלה וכלאי כרם דיש חיוב מצוה לשרוף או עכ"פ אם שרפו עשה מצוה כמבואר בחת"ס או"ח סי' ק"פ אז הוה שלו אבל אם אסר לולבו בהנאה אטו יש סרך מצוה בשריפתו א"כ לא נקרא שלו והארכת לפלפל לתרץ כמה קו' אחרונים עכ"ד בקצירת אומר דע ב"א נ"י שגוף הדבר של מהר"מ מינץ צריך התבננות כיון שאם שרף אחר עשה ג"כ המצוה רק לבעלים יש קדימה במצוה אין זה זכות בגוף החפץ שיהי' נקרא שלו וגם י' זהובים המה רק קנס על שהפסיד לו