מחנה חיים אורח חיים חלק ג עח

וכתב השמ"ק וז"ל מהר"י כ"ץ ז"ל שמא מלוה ישינה יש לו עליו פ"ה וכי משתבע דחצי שלי שפיר קא משתבע דהא אפי' מגלימא דעל כתפי' שעבד ליה ויש לדקדק מזה דאדם שתפס חפץ משל חבירו לפי שפטר עצמו ממנו בשבועת שקר שכפרו לו ממון יוכל זה לישבע עליו דחפץ זה שלו ואפי' בלשון להד"מ שמא יכול וראיה מכח שנשבע שאינה ברשותו משום חשש מלוה ישנה לאביי עכ"ל הרי מפורש יוצא כיון שלא חומד בעצמו דהחפץ רק חפץ בשווי' ולא יכול לתבוע השווי' מותר ליקח גוף החפץ וא"כ ק"ו אם לוקח החפץ בעבור השווי' יען שנאסר בהנאה לבעליו והוה החפץ כהפקר לכל אז אעפ"י שהושאל על נדרו ואז החכם עוקר הנדר מעיקרא לא צריך הלוקח החפץ להחזיר החפץ לבעלים דהוא לא גזל שיקיים והשיב את הגזילה רק לקח בהיתר לזכות בשווי' וא"כ אפי' אם צריך להחזיר השווי' זכה בגוף החפץ ודוק

וראי' הלא אם אסר על עצמו פירותיו בהנאה אם השאיל אח"כ בנדרו שכ' הרשב"א שצריך לשלם לו המעות בחזרה וא"כ בודאי מי שאוסר פירותיו יכולים גם נכרים לבוא וליטול בע"כ כי הלא אין אדונים לאלו הפירות ואטו אם ישאל אח"כ יהי' בני נח נהרגין עליו כי אצלם אין גזל נותן להשבון אלא פשיטא בגוף החפץ זוכה בו מיד הנוטל אותו ואם ישאל על נדרו דמים חייב לו אבל החפץ יכול ליטול בכל אופן הן ישראל הן בן נח ואם ישאל על נדרו יתן לו השווי' אפי' אם גם בן נח חייב בלא תחמוד כמו ישראל כי בעת שלקחו חשב ליקח בעבור השווי' א"כ אין בו לא תחמוד וקנה החפץ וחייב דמים בשווי' ודוק

ואזכיר שפלא בעיני למה הקשה הרשב"א אחר שחידש הדין במי שאוסר הנאות פירות על עצמו שיכולים אחרים ליקח אותם בעל כרחו ואם ישאל על נדרו ישלמו לו הפירות הקשה א"כ איך יטלו כהנים בע"כ ולא הקשה על דין שלו דא"כ איך יטלו אחרים הפירות שאסר על עצמו דלמא ישאל על איסורו וא"כ אכלו בגזל פירות חבירו ואם רוצה להקשות על סוגי' דיטלו כהנים בע"כ בלא"ה שחידש דינו יכול להקשות על גוף הגמ' איך יטלו הכהנים דלמא ישאל על נדרו וא"כ מתהנו מדידיה והוא פלא בעיני כעת

אך אם לא זכה בהם איש אחר והשאיל על איסורו בודאי גוף הנכסים שלו דהא חכם עוקר האיסור מעיקרא א"כ מעולם לא יצאו הנכסים מרשותו ולא צריך לעשות בהם קנין מחדש שיהי' שלו ולהר"ן דחולק על רשב"א בדף פ"ה וכתב וז"ל לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואעפ"י שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאיני מוצא שאלה בהפקר ומשו"ה יטלו בע"כ ודבריו צריכים ביאור דא"כ שמשעה שאסרו הפקירו א"כ לו יהי' ששאל אח"כ על איסורו יהי' הנכסים הפקר ויצרך לזכות בהם מחדש ועוד דכתב וז"ל כל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר עכ"ל קשה מאי כזוכה מן ההפקר בכף הדמיון הא באמת זוכה מן ההפקר ועוד דכתב וז"ל קנין ממונו של זה אינו בטל למה צריך לומר קנין ממונו בקיצר הי' לו לומר אעפ"י שהאיסור הלך ע"י שאלה ההפקר לא בעל שאיני מוצא שאלה בהפקר וצע"ג

ונ"ל לחקור בו ב"ה דלכאורה קשה לי מנ"ל משעה שאסרו על נפשו הפקירו דלמא לא הפקירו כיון דהלא עדיין נשאר בידו כח להתשיל עליו ויוכל להנות ממנו וגם אפי' אם יקח אותם אחר יצרך לשלם לו ממונו עכ"פ כסברת רשב"א וא"כ מהכ"ת לומר שמשעה שאסרו על נפשו הפקירו וצע"ג

אמנם כך הוא סברת הר"ן דכלל גדול אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואי הדין דלא מפקיר לפירותיו א"כ לא יוכל איש ליטול אותם כפי חקירת הר"ן דיש לחוש דלמא ישאל על נדרו וא"כ אכל של חבירו וא"כ מאי פעל בזה שאסר על נפשו פירותיו הכי תכליתו לאבד אותם מעל פני אדמה ולהיות מאנשי סדום להקפיד על זה נהנה הגם שהוא לא חסר רק לקיים גם לי גם לך לא יהי' א"כ אנן סהדי שחפץ לפעול באיסורו שאסר פירותיו על עצמו לבד ולא אסרם על כל העולם בזה גילה דעתו שמפקירם כאשר יחפץ בהם איש אחר וא"כ הפקיר אותם רק כל שיבוא אחר ויזכה בהם אבל לא מקודם כי בזה כבר נגלה דעתו למה לא אסרם על כל עולם כי חפץ שאחר יוכל לזכות בו כזוכה מן ההפקר רק בשאר הפקר שאומר בפיו שנכסיו יהי' הפקר א"כ מתחיל ההפקר אפי' קודם שזוכה בו איש אבל כאן הפקיר רק משעה שיזכה בו אדם ודו"ק כי דל"ב וא"כ אם לא זכה בהם אחר גם לר"ן לא צריך הבעל הפירות לזכות בהם בקנין כנלענ"ד

ומעתה אהובי בן אחי נ"י מה שהבאת להתיר שאינו עובר על בל יראה כדברי הר"ן נדרים בדף פ"ה בשעה שאסרו הפקירו ומקור חיים פסק בסי' תל"א דבהפקיר החמץ מקודם אינו עובר עליו עכ"ד בקצירת אומר ולפמ"ש שאני הפקר גמור דיצא מיד מרשותו ולא הוה שלו אבל אם אוסר חמצו על עצמו בהנאה לא הפקירו אלא שיוכל אחר לזכות בו אבל קודם שבא אחר וזוכה לא הפקירו דמהכ"ת נימא דהפקירו מיד דלמא ישאל עליו ולא יצרך קנין מחדש לזכות בו וא"כ אם לא זכה בחמץ איש אחר הוה שלו ועבר עליו דלשיטת רשב"א דסובר דלא אפקרי כלל דלמה יפקיר אותו דלמא יתחרט ויתשל עליו ויצרך הלוקחו לשלם לו דמיו עכ"פ ולא הוה דבריו לבטלה שעכ"פ יוכל כל איש ליקח אותו ולאכול פירותיו ואם ישאל עליו ישלם לו דמיו ואם לא יקחם אחר יהי' עיקר הפירות שלו ולהר"ן עכ"פ אינו מפקיר אותם אלא שיוכל איש לבוא ולזכות בהם אבל קודם שזכה בהם איש אינו מפקירם דדלמא יתשול עליהם והבן

וראיתי שהארכת לחקור עוד דבלאו הכי דאפקר ליה ג"כ אינו עובר דאיסור הנאה לא הוה שלו והתורה אמרה לא יראה לך שלך אי אתה רואה כאשר פסק הרשב"א בתשובה הובא בש"ע סי' תרמ"ט מי שנדר בהנאה מלולב אין יוצא בו דלא הוה לכם רק המג"א שם בס"ק כ' חידש מסברה דנפשיה דא"ה נקרא לכם והבאת דפרמ"ג שם הביא דרשב"א בסוכה דף ל"ה סובר ג"כ דא"ה הוה לכם רק לפי דברי בספרו פלס חיים בכלל אודייתא יש הבדל אם אסרו בהנאה הוא הפקירו אבל בשאר א"ה נקרא לכם ובזה תי' אחי הרב הגאון ר' זוסמן נ"י בספר המקנה כלל כ"ב [פ"א[ סתירת רשב"א מחדושיו לתשובה ועכ"פ בנידן דידן דנדר בהנאה לא הוה שלו לעבור על ב"י עכ"ד בקיצור

דע לך בן אחי נ"י שם בכלל אודייתא חדשתי סברה ישרה ב"ה דיש לנו שני מיני סוגי איסור הנאה (א) אם שם החפץ גורם איסור הנאה כגון ערלה אסור בהנאה או חמץ בפסח או כלאי כרם או בשר וחלב ושור הנסקל וכדומה דהקב"ה הוטל על שמות הללו איסור הנאה (ב) אם אדם אוסר על עצמו או על חבירו נכסיו בהנאה או אסר על עצמו נכסי חבירו בהנאה וכדומה והבדל