מחנה חיים אורח חיים חלק ג עב

ידי שהתרתי אז לאותו צורבא מרבנן ובפרט שהי' ליל טבילה כנלענ"ד בעזה"י

ומצאתי עוד שבהלכות קטנות סי' רכ"ו רצה לחדש שכל עשיות מחיצה לפני אור הנר הוה רק מחיצה לצניעות ולא הוה כלל מחיצה המתרת הגם שדבריו נפלאים וגם חקר מלשון ב"י סי' שט"ו הגם שמתרת אם נעשה גם לצניעות מותר יעו"ש לכל הפחות הי' נראה לצרף להתיר לפשוט חלקי שפאנישע וואנד ודוק. סימן כו

שאלה בכפר אשר אי אפשר לעשות עירובין וצרכי איש וביתו מרובים בקיץ אשר צריך האדם כמה פעמים מים קרים ולהביא בצהרים את המאכל מהתנור אשר יכינו כל יהודים בערב שבת אצל אחד וכדומה ואי אפשר לקרוא בכל דבר הנצרך גוי או שפחה מהשכנים ולכן עושים צרכים כאלו ע"י בנים הקטנים או קטנות עד שמגיעין לי"א שנים וכאשר יגיעו לשנים הנ"ל נזהרו שגם הם לא יטלטלו כלל בשבת כך מנהגם זה כמה ועכשיו הוגד להם מצורבא מרבנן אשר קבע דירתו בתוכם שלא יפה עושים כי הוא עון אם יצוו לבניהם ונפלאת בעיניהם אם אמת בפי צורבא מרבנן או לא

תשובה אמת בפי צורבא מרבנן איסור הנ"ל יצא מפי אדם גדול בענקים מפורש לאסור והוא בחתם סופר חלק ו' סי' י"ג שחולק על הרב שהתיר לטלטל בשבת ע"י הקטנים וסמך עצמו על הט"ז בשם המרדכי בסי' שמ"ו ואדמ"ו ז"ל מסיים וז"ל מ"מ בהא סלקינן דחלילה וחלילה להתיר לקטן לטלטל במקום שאין עירב והמורה שנטה אחרי פשטיות דברי ט"ז אין להאשים כי לא עיין כל הצורך ושגיאות מי יבין עכ"ל א"כ הרי מפורש לאסור כדברי צורבא מרבנן אשר אסר להם לעשות כן

אמנם אחרי הלחץ זה הדחק אשר יגיע בכפר הזה אם לא יוכלו לטלטל ע"י הקטנים אמרתי לחפש אולי אמצא מזור להתיר וחלילה לי לפסוק נגד פסק אדמ"ו ז"ל רק אחקור על הדברים ואולי ימצא איש גדול אשר יסכים לזה כי לדעתי יש לחקור על שורש הדברים אשר על ידם אסר אדמ"ו ז"ל את הדבר וזה החלי בעזה"י

(א) הנה רב אחד התיר לטלטל דסמך עצמו על דברי ט"ז א"ח סימן שמ"ו שכתב וז"ל ומשמע במרדכי שיש היתר להביא על ידי תינוק המפתח כמו על ידי עכו"ם עכ"ל א"כ כמו שמותר לצוות לעכו"ם להביא במקום שאין עירוב ה"ה קטני ישראל וכתב אדמ"ו בד"ה ע"ד הט"ז וז"ל אהובי אם נקח דברי הט"ז כפשוטן נחוס הרבה על ממון של ישראל ולא נצטרך עוד שפחות עכו"ם בבתינו ביום השבת כי כל אדם יצווה לבנותיו בנות ט' וי' שנים להחם לו בשבת תנור בית החורף וכדומה ולשוא עמלו אבותינו ואבות אבותינו מעולם כילו ממון הרבה וגם נצטערו צער הרבה עי"ז כידוע ומדוע לא עשו כל זה ע"י קטניהם ונימא כי היכא דשבות דשבות מותר ע"י נכרי מותר נמי ע"י קטן הה"נ להחם דמותר ע"ו גוי משום הכל חולים אצל צינה יהי' נמי מותר על ידי קטן ואולי יאמר הטועה היכי דאפשר בנכרי שאני וט"ז מיירי היכי דא"א ע"י נכרי וסברה זו יעיין בש"ס ר"פ מי שהחשיך ובש"ע סי' רס"ו ועכ"פ לא טוב הורה המורה שהתיר לטלטל בכרמלית ע"י קטן אם אפשר ע"י עכו"ם עכ"ל

ואחרי נשיקות עפר כפות רגלי תורתו נראה לי דלא קשה קו' הנ"ל מהאבות דלא החמו חדריהם ע"י קטניהם כאשר אבאר בעזה"י

הרמב"ם פ"ו מהל' תשובה הל' ו' כתב וז"ל יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעוה"ז בגופו או בממונו או בבניו הקטנים שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות כקניינו הן וכתיב איש בחטאו ימותו עד שיעשה איש עכ"ל הזהב ובספר משנה של הגאון ר' וואלף באסקוויטץ זצ"ל הביא ראיה מספרים ומגמ' לדברי הרמב"ם עיין בפ"ד מה' ע"ז ובפ"ו מהל' תשובה ושיבח שרמב"ם המתיק רק טעם סיפרי דקטנים המה כקנינו של אדם מה הבהמה נענש בעון בעלים כך הקטנים שהמה כקנינו יעו"ש דבריו כי נעמו מאוד והריטב"א כתב בע"ז דף ט"ו בד"ה מי דמי וז"ל היינו דאחמר ביה רבנן לאסור מכירה אטו שכירות שתחלת איסורו מן התורה בבהמתו אבל מן הספק הוא שיש לו ליזהר שמירה מעולה בבהמתו שלא לעשות מלאכה אפילו ע"י אחרים ואפילו בשנטלה ממנו למידי דהתירא כמו שהוא מוזהר על עצמו עכ"ל א"כ שביתת בהמתו האדון מוזהר כמו שמוזהר על עצמו בשמירה מעולה וא"כ בודאי מסתבר שהאדם מוזהר על שביתת בניו ובנותיו הקטנים דגם המה כקנינו הלא גם המה אינם בני דעת ואינם בר מצות כבהמה רק האב מוזהר על שביתתם שיניחו כשורו וחמורו אשר הם קניניו ודוק

וראה דברי נמוקי רמב"ן בתורה פ' יתרו על פסוק אתה ובנך ובתך שכתב וז"ל אתה ובנך ובתך הקטנים הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצונינו ועבדך ואמתך העבדים שמלו וטבלו שחייבים בכל דיני השבת כישראל כמו שאמר במשנה תורה למען ינוח עבדך ואמתך כמוך ואלו חייבים בכל המצות כנשים כמו שמפורש בדברי רבותינו וראוי' הי' שיזהיר להם בעצמם כי הם עצמם מצווים בשבת אבל דבר הכתוב עמנו מפני שהעבדים ברשותינו לומר שביתתם עלינו ואם לא נמנען אנחנו נענשים עליהם עכ"ל הרי מפורש יוצא דהזהרנו הש"י שלא נניח קטנים שלנו לעשות מלאכה לדעתנו ואם לא נמנעו אנחנו נענשים עליהם ועיין עוד ברמב"ן על פ' וגרך אשר בשעריך וכן מפורש יוצא מדברי רש"י פ' יתרו פסוק ו' ואתה ובנך ובתך וז"ל אלו קטנים או אינו אלא גדולים אמרת הרי כבר מוזהרים הם אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתות הקטנים וזה ששנינו שבת קכ"א קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך עכ"ל א"כ הדבר ברור הגם שקטן הוא כגוי ומותר לו לעשות מלאכה אבל עכ"פ אנו נזהרנו שלא ועשה מלאכה לדעתינו ואם כן איך חקר אדמ"ו ז"ל שנימא אם הקטן דומה לגוי למה לא עשו אבותינו חימום חדרים בחורף בבנותינו ובבנינו הקטנים הוא פליאה ונקודה נפלאה

ולפ"ז אם אנו דנין שהקטנים יעשו מלאכה דאורייתא או אפילו רק מלאכת עמל אשר יגיע ויטריח הגוף בו דהוה בכלל עשה דשביתה עיין רמב"ן פ' אמור הגם דליכא עבירת לאו כגון לישא אבנים גדולים בחצר הוה ביטול עשה דשביתה יעו"ש אז בודאי אסור להאב לראות שיעשה מלאכה דהא צריכין לשבות כמו שורו וחמורו עכ"פ ואיך יצוה להם להחם התנור שהוא מלאכה דאורייתא וביטל מ"ע של שביתה אשר הוא חייב בשמירתם אבל לטלטל דבר בכרמלית שאין בזה ביטול עשה דשביתה דהא אם יש