מחנה חיים אורח חיים חלק ג קכד

אך יש לפקפק דכאן לא שייך מדלעסי' קני' דהא לא הי' לו כוונה לקנות בשעת לעיסה ולא דמי לגזל שכיוון לגזול ועכשיו נגמר הקנין דפיו הוה כחצר אבל כאן שהאמין שהוא שלו במתנה עכ"פ עכשיו בשעת לעיסה לא כיון לקנות ואין כאן לחקור כלל שיקנה הגם אם חבירו מקנה לו הוא לא כיון לקנות (ואין כאן לחקור דברי נמ"י בעודר בנכסי גר דהא אין כאן מקנה אשר הקנה לאיש הלזה)

רק ע"ז אמרי' בהיפך אדם רוצה לעשות מצוה בממוני' דיהי' אוכל מסעודה שלו וסתמא דעתו לשלם כדי שיהי' המצוה נעשית בשלו ודוק אבל שנימא שמשלח חפץ שהאיש פלוני יקיים מצוה בממון שלו כבר הערותי במ"ח ח"ר סי' פ"ו סברה ישרה בהא הדין אם צריך להיות בשעת עשיית המצוה ממון של חבירו א"כ לא נעשה המצוה בשלו דכבר קנאו חבירו והוה של העושה מצוה ומהכ"ת יהי' מכווין להקנות לו ממון שיעשה חבירו מצוה ממנ"פ אם יש לחבירו ממון יקיים בשלו ואם אין לו הוא פטור מעשיית מצוה כדדרשו בירושלמי פאה כבד ד' מהונך ולא משל אחרים והוא פטור ממצוה אם אין לו מעות ולפמ"ש נכון דהאוכל ניחא ליה לקיים מצוה בממוניה וסתמא ניחא ליה לשלם מה שנהנה משל חבירו לסעודת מצוה ודוק

ויש לי חקירה אי סעודת פורים תלי' בכזית או בכותבת כלל דהעיקר להיות לב שמח באכילה ושתיה ואם אכל תמיד חצי שיעור ושתה חצי רביעית יין אעפ"כ קיים סעודת פורים או נימא בהיפך אם לא ישב לאכול בפ"א להיות שבע במשתה יין לא קיים סעודת פורים הגם דמג"א חוקר דלא בעי פת אבל עכ"פ להיות אוכל שיעור שביעה בפ"א להיות נקרא סעודה עכ"פ אבל אם אוכל תמיד בכל י"ג מינוטין שהוא שיעור אכילת פרס הגם אפי' שהוא שבע לא הוה קיום סעודה וכן משמע בר"ן הובא בט"ז סי' תרצ"ה ס"ק ה' דצריך להיות שיעור סעודה ויש לדחוק אם הי' שולח לחבירו חלק ממנו לא הי' נשאר לו כדי שביעה כלל

שוב ראיתי דתלי' בדברי מג"א סי' ר"י אי צריך לאכול כזית בפ"א כדי שיוכל לברך ברכת המזון אבל הפרמ"ג חידש אם אכל כל כך חצי זתים עד שהוא שבע בודאי מברך ברכת המזון א"כ ק"ו שיוצא סעודת פורים כי הוא אכל ושבע ודשן ודוק. לסיום ספרי אמרתי להציג ג' ספיקות בענין שלוח מנות בעזה"י

נסתפקתי מי ששלח לחבירו שלוח מנות בפורים פירות חוץ לארץ מערלה אם יצא בו ידי מצותו מי נימא כיון דערלה בחוץ לארץ אסור לאיש הנודע לו מאיסורו א"כ המשלח לא שלח דבר הראוי לאכילה עכ"פ ויש שסוברים שדווקא מבושלים צריך להיות המשולח מנות ורמזו מלשון מן הוא מוכן ומזומן לאכול ואפי' אם יוצא בחיים היינו עכ"פ הותר לו לאכול אבל ערלת חוצה לארץ אסור למשלח הנודע לו שהוא ערלה או נימא כיון דלמי שנשלח לו לא ימצא עון אם אוכל ערלת חוצה לארץ בלי נודע לו עיין במ"א סי' תרמ"ט ס"ק כ' בשם ש"ג שסובר שמותר אפי' לכתחילה להאכיל לחבירו וא"כ יש ספק אי אזלי' בתר הנותן או בתר מקבל וצע"ג

נסתפקתי עוד מי שאינו נזהר מפת פלטר או מחמאה של נכרי ושולח שלח מנות פת פלטר או מעשה אפיה עם חמאה של נכרי לאיש הנזהר בו אם יצא ידי חובתו מי נאמר כיון דהוה מאכל היתר אצל המשלח יוצא בו ידי חובתו או נאמר כיון דהמקבל נזהר מה"ט א"כ לא קבל דבר הנאכל בהיתר אצלו ואי בעי יכול לאתשול על אשר קבל עליו לנהוג בו איסור לא שייך כאן כנודע וצע"ג

נסתפקתי עוד מי ששלח השלוח מנות טרם שנתגדל והוא ביום דנעשה בר י"ג (כנודע שנעשה בר מצוה על השעה שנולד והביא ב' שערות עיין בתומים הל' עדות סי' ל"ה) וקודם שהגיע המנות ליד המקבל נעשה בר חיוב אי יוצא בו ידי חובתו מי נימא כיון בשעה ששלח לא הי' איש שלא נתגדל או נימא דאזלינן בתר שעה שקבל המקבל המנות דכבר נעשה גדול דהא כתיב ושלוח מנות איש לרעהו ואין איש אלא גדול כנודע וצע"ג בחסדי ד' יש לי הערות רבות לפשוט הספיקות רק אמרתי להניחם כעת כאשר הצגתי אותם להגדיל תורה לפני למודי ד' להזכרני בדבר הלכה ביום שקיימו עכשיו מה שקבלו כבר. אעתיק מח"ת שלי בעזה"י שלא להוציא הנייר חלק

ראיתי ליישב בעזה"י דברי רמב"ן בפי' המכילתא שאין ישראל עובר אלא א"כ החמץ שלו ונשאר ברשותו אבל אם ישראל הפקיד בבית נכרי או שקיבל חמץ נכרי ברשותו אינו עובר והבין הרמב"ן ופר"ח דה"ה אם הפקיד אצל ישראל חבירו אינו עובר והקשה השג"א א"כ למה נקט הגמ' יכול יקבל פקדונות מן הנכרי הי' להם לומר סתם ויקבל פקדונות דהא אפי' מישראל שרי בלא אחריות דמלא ימצא דרשי' דאסור באחריות וכן המכילתא נקט שמותר לישראל לקבל מן הנכרי ולא נקט רבותא יותר דאפי' אם קיבל מישראל חבירו מותר ג"כ בלא אחריות דאי באחריות אפי' בשל נכרי אסור מלא ימצא וצע"ג

ואקדים דראיתי בצל"ח דף ה' שהקשה למה נקט הגמ' יכול יקבל פקדונות מן הנכרי ושבק גביה דומי' דרישא דנקט אבל אתה רואה של נכרי ושל גבוה הי' לנקוט כאן יכול יקבל פקדונות מנכרי וגבוה דבוודאי אם מקבל מגזבר חמץ באחריות דאסור כיון שהוא גורם לממון עכ"ד

ונלע"ד דבר חדש בעזה"י דחמץ של גבוה הוא נקרא ממון גבוה וממון גבוה הוא יחשב לאיסור בעצם דהוא איסור שאסור להנות ממנו רק שהקדש הוא הגבאי יוכל לעשות מאיסור זה ממון ע"י מכירה או פדיון א"כ הוה כל חמץ של הקדש רק גורם לממון וראי' לזה מפסחים דף כ"ט דאמרי' דפליגו אם אכל חמץ של הקדש אי מעל או לא תלי' אי גורם לממון כממון דמי והקשה הפנ"י בשלומא באחריות על חמץ נכרים הוה רק גורם לממון מכח דאלו מגנוב יען דעכ"פ גוף החמץ אינו שלו רק גורם לו דישלם בעבורו ממון אבל בהקדש דרשאי לשהות עד אחר פסח א"כ הוה ממון ממש ולמה נקרא גורם לממון יעו"ש ולפמ"ש ניחא דכל הקדש הוה רק איסור וע"י מכירה ופדי' יבוא לידי ממון א"כ יהי' חפץ של בדק הבית אפי' כל השנה רק גורם לממון והא דאם אכל חמץ של הקדש בשאר ימות השנה חייב דהא בידו לעשות מהחמץ ממון וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה אבל בפסח די דילפי' מלא