מחנה חיים אורח חיים חלק ג קיא

הוא ועכ"ח היינו משום דס"ל מצאצ"כ כלל עכ"ל וא"כ אם מכח דלא תעמוד על דם רעך הוה כאלו כפאוהו לאכול א"כ גם בחלבים ועריות אינו חייב כרת ומחויבת המינקת לאכול ולשתות להחיות את הולד ודדק

ומצאתי בלבוש סי' שכ"ח אות ב' שכתב על דרש חכז"ל וחי בהם ולא שימות בהם וז"ל ועכ"ח משמע פי' שאפי' אחרים יסייעו לזה שלא ימות בהם והיינו אפי' שיחללו את השבת או שאר עבירות בעבורו דאל"כ אלא תרצה לפרשו בלא חילול תסייע לו שיחי' בהם פשיטא דהא כבר כתוב לא תעמוד על דם רעך וגם אין פי' שלו לעצמו אומר כן שיחי' עצמו בהם ולא ימות כלומר הוא עצמו יכול לחלל את השבת במקום סכנה ולא אחרים בעבורו דא"כ תחי' בהם הו"ל למימר וחי לשון נסתר הוא כלומר לאחרים אמר כן שיסייעהו שיחי' בהם אפי' בחילול שבת או בשאר עבירות והוא עצמו אתי' בק"ו נ"ל עכ"ל הרי שכולל כל העבירות עם שבת ביחד החיוב על האחרים שיסייעו לחיות של החולה ודוק

ואוסיף עוד שמצאתי בכפת תמרים יומא דף פ"ה שפי' דרש חכז"ל וחי בהם דקאי על שלפנים ושמרתם את חקותי הוא דווקא וחי בהם שלא יגיע נזק לישראל אבל במקום נזק לישראל לא תשמרו החוקים יעו"ש וא"כ מה לי אכילה ושתיה ביוכ"פ או לחלל שבת וכדומה ודוק

וכעת מצאתי באוצר התשובות של אדמ"ו בח"ס ח"ו סי' כ"ג שכתב וז"ל בתשוב' דבר שמואל סי' ק"ז התיר בפשיטות לאשה בריאה מינקת אם בנה הי' מסוכן לחלב אמו ואם תתענה תחלוש ולא יהי' לה להניק ויסתכן הולד התיר לה שלא להתענות אעפ"י שהיא עצמה בבריאותה כדי להציל מס' פ"נ של הולד ולא הביא ראיה והוא פשוט דהרי אדם בריא אולם מחלל שבת בעבור ס' חולה אעפ"י שהוא בריא ה"נ יאכל ביוכ"פ להציל הולד מס' פקוח נפש עכ"ל הרי בעינך תראה שהי' פשוט לאדמ"ו ז"ל לאכול ביוכ"פ לצורך ספק פקוח נפש כמו לחלל שבת בעבור ספק פקוח נפש ושמח לבי מאוד והגם שבעובדא דשו"ת דבר שמואל היתה האם של הולד הלא ראי' אדמ"ו ז"ל הולך מכל איש המחלל שבת בעבור חשש סכנה לנפש מישראל ודוק

סוף דבר מותר למינקת לאכול ולשתות אם אין די אם תאכל ותשת חצי שיעור בכל פעם ופעם שאין עליה עון כלל ודוק

אחרי ימים ראיתי מה שחקרתי אם עובר נחשב לנפש לחלל עליו שבת ויוכ"פ ולכן נקט רש"י דשניהם בסכנה כאשר הערותי בד"ה שוב כעת מצאתי שחקר בו הפרמ"ג במשבצות זהב סי' שכ"ח ס"ק א' שכתב וז"ל ויש לספק בעובר אם מחללים שבת באין סכנה להאם עיין ח"מ בסמ"ע אות ח' סי' תכ"ה שאין שם נפש עליו עכ"ל והביא עוד שם דבסנהדרין דף פ"ב ע"ב פירש רש"י דבמעי אמו לאו נפש מקרי יעו"ש ופלא שלא העיר מדברי רש"י בעוברה שהריחה דפי' רש"י דשניהם בסכנה כמו שהערותי ודוק

אך עיקר הדבר פלא הלא אמרו בב"ק דף פ"ג דרש רבי דוסתאי דמן בירי ובנחה יאמר שובה ד' רבבות אלפי ישראל ללמדך שאין שכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות חסר אחר, והיתה אשה מעוברת ביניהם וראוי' להשלים ונבח בה כלב והפילה נמצא זה גורם שתסתלק השכינה מישראל וא"כ מבואר דעובר נחשב לנפש מישראל להצטרף להשלים השיעור ועי' במג"א סי' רפ"ח שהר"ר יוסף התיר לברך מי שבירך למקשה לילד ומג"א נתקשה הא קטנים אינם מן המנין וראיתי בנתיב חיים בהגה שם שרמז על הגמ' הנ"ל שנכנס גם עובר במנין, ויש לי בזה הערה חדשה אם לא נולד אח"כ א"כ הי' נפש מעלי' שהעובר הי' כל עולמו בבטן אמו אבל אם נולד בא עולמו אח"כ ולא נחשב לנפש בבטן אמו דיש לו עלוי אחר ויש לי בזה ראי' מדברי הר"י מיגש ואין כאן מקומו אולי יעזרני ד' לברר הדבר בעזה"י

שוב עיינתי בכפת תמרים שמדייק למה נקט עוברה שהריחה ולא נקט מעוברת שהריחה וכתב ללמד אפי' אין סכנה לאם אלא לולד אעפ"כ מאכילין להאם יעו"ש א"כ מפורש יוצא שמותר להאם לאכול להציל הולד ומה לי האם או מינקת, רק הוא בעצמו מביא בשם הרא"ש והר"ן דיש סכנה גם להאם ופלא שלא הביא שגם רש"י כתב כן שאם לא תאכל שניהם בסכנה ולפ"ז ליכא ראיה כמו שבארתי תל"י. סימן מח

שאלה מי שאוסר עצמו לאכול אתרוג שלו אי יוצא בו ידי חובתו אי נאמר כיון שאסר באכילה אינו יוצא בו ידי חובתו

תשובה לפום רהיטא נראה שאינו יוצא בו כמבואר בש"ע א"ח סי' תרמ"ט סעיף ה' וז"ל והפיסול שהוא משום ע"ז או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה וכו' פסול עכ"ל וכתב במג"א ס"ק כ' הגם דמותר בהנאה כיון שאסור באכילה פסול כל ז' ועיין במחצית השקל שם וא"כ ה"ה אסור מחמת איסורו שאוסר עצמו לאכול האתרוג אינו יוצא בו דדרשינן לכם שיהי' בו היתר אכילה ודוק

אך אמרתי סברה בעזה"י בשלמא אם הוא אתרוג של תרומה או ערלה או כפי מה שחקר המג"א בס"ק כ' אפילו אתרוג שנבלע בו בליעת איסור כיון דעכ"פ שם איסורו תלי' בשם אכילה אז פסלינן אותו מלכם שאתרוג צריך להיות ראוים לו לאכילה אבל אם נדר או נשבע שלא לאכול אתרוג זה הכי איסורו מחמת שם אכילת איסור כל איסורו הוא שאם יאכל אותו עובר על לא יחל דברו שעשה דבורו חולין אבל בגוף אכילתו לא עשה איסור בשם אכילה דהאתרוג בעצמו מותר בהאכילה רק כיון כשאכלו עובר על לא יחל דברו דהא דיבר בפיו שלא לאכלו א"כ האכילה מסבב שהאוכל מחלל דברו זה אינו ממועט מלכם בשלמא אם האכילה אסור מכח שם אכילה בעצם אינו יוצא בו ולא אם אכילה לא נאסר מכח שם אכילה רק האכילה יסבב בחוץ שם איסור לא יחל דברו ודוק

ואוסיף נופך מה שעובר על לא יחל דברו אם אכלו לאתרוג דאין קפידה יען דאכל לאתרוג ובלעו שאלו אסר עצמו שלא להביא האתרוג בתוך פיו ולחתוך אותו בשיניו עבר ג"כ על לא יחל דברו ורק יען שדבר בפיו שלא לאכלו הוה האכילה החילל דברו א"כ אין עצם האכילה שם איסורו רק באכילת האתרוג עשה מעשה דחילל דברו ומלכם ממעטי' שיהי' מעשה משום שהאכילה העצם האיסור והבן.