מחנה חיים אורח חיים חלק ג יא

שמים זו מחלוקת ב"ש וב"ה ואיזה מחלוקה שלא לש"ש זה מחלוקת קרח ועדתו והתפלא למה לא אמרו מחלוקת קרח ועדתו עם משה כמו שהזכירו ב"ש וב"ה כך הי' להזכיר קרח שחלק עם משה ואמר שפי' שנים ברוח חכמי המשנה שלא די שקרח כנגד משה הי' להם מחלוקה אלא קרח עם עדתו הי' להם מחלוקה מפנים כי דרך רשעים רבים לא ראי זה כראי זה לא רעה זה כרעה זה כל איש ואיש מקרח ועדתו הי' לו בלבו מחשבה אחרת הגם שמבחוץ הי' נראים כאגודה אחת מבפנים הי' נפרדים פנים מפנים שונים דפח"ח וזה במתן תורה שהי' אחדות בקול אחד הוא קול שהי' קול שהוא קשר אמיץ זה קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה אשר הוא לתכלית רק קול ענות שכל אחד פונה בלבו שזה אינו נחשב לקול אחד וזה רמזו של רבי תנחומא פתח ודרש שקישור וחיבור של פושעים ומורדים אינו חיבור קשר רשעים אינו מן המנין המה דומים לנשיאים ורוח אשר מחשך עין אדם אבל גשם אין שאין עושה פירות כך הוא קשר רשעים ומדמה דור המדבר כאשר באו לסיני והי' בהם ס' רבוא אנשים וס' רבוא נשים וכן ס' רבוא נערים וזקנים וכדומה וקבלו מלכות שמים עליהם ואמרו כל אשר דיבר ד' נעשה ונשמע זה הי' באמת בלב שלם הוא הי' קול קול לו וקול אליו להקב"ה כאיש אחד אבל כאשר חטאו הגם שהי' נראה שכל ישראל סר יחדיו נאלחו בכל זאת כאשר בא משה ועמד בשער המחנה לא קם ולא זע איש כנגדו כי קשר פושעים ובוגדים דומה רק לנשיאים ורוח וגשם אין כי כל אחד פונה לבצעו ורוח אחד אין בהם והבן

תנחומא ויקהל פסוק ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ד' בשם בצלאל וז"ל אר"מ על כל מצוה שאדם עושה מוסרין לו מלאך לשמרו עשה מצוה אחת מוסרין לו מלאך אחד עשה מצות הרבה מוסרין לו מלאכים הרבה לשמרו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך עכ"ל

לרוב נגבלת המצוה בגבוליה שעשה אדם מצוה אחת שהניח תפילין או קנה אתרוג באלף זוז או שמר שבת ולא עשה משא ומתן אשר יוכל להרויח הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו על זה אמרו ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך כפי אשר פעל עם אל ישולם לו כי הקב"ה לא מקפח שכר מצוה אשר עשה ולפעמים יזכה אדם לעשות מצוה והיא גוררת מצוות רבות שנוסעים רבים יחד בעגלה מרכבות ברזל ויבושו רבים להניח תפילין או לאמור קדושה ויעמוד איש נגיד ושוע ויחשף זרועו להניח תפילין אז רבים ילמדו ממנו אם איש מפורסם עשיר כזה לא יבוש מפני המלעיגים למה אנו בושים ויניחו ג"כ תפילין ויתפללו בצבור קבלת עול מלכות שמים ק"ש ותפילה או איש נכבד ועשיר גדול ירד מהעגלה שחרד פן יבוא למקום חפצו חצי שעה בליל שבת על כן יעזוב מקומו וישאר בכפר על שבת הגם שמטרת חפצו להיות בעיר הגדולה אשר שם עסקיו ורבים ילמדו ממנו לעשות כן כי יאמרו בלבם אם האיש זה אשר עוזב מקומו ילין בכפר בעבור כבוד שבת מה נעשה אנחנו הלא דרכינו ללון בכפר וכדומה לאלף אשר ע"י שאדם עשה מצוה אחת גרר אחריו מאות ואלפים נפשות להיות זריזים במצות אז אין קץ לשכרו וזה רמזו כל מצוה שאדם עושה מוסרים לו מלאך אחד שכרו אתו ופעולתו לפניו אותו מצוה היא מלאך אחד מליץ טוב אשר יסובבוהו וישמרהו עשה מצות הרבה אם זכה שבפעולתו עשה מצות הרבה שכל רואה ושומע נשא קל וחומר בעצמו איך יהי' זריז במצוה א"כ בפעולתו עשה מצות הרבה מוסרים לו מלאכים הרבה לשמרו שכל המזכה את הרבים זכות רבים תלוי' בו שעל ידו צדק למדו יושבי תבל כולם נגררו אחריו ועל זה נאמר "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" שממצוה אחת זכה שמלאכים הרבה ישמרו אותו בכל דרכיו אבל הרבה מלאכים מהרבה מצות שעשה לא צריך ללמדנו שיזכה למלאכים רבים והבן זה

רבה פ' פקודי אלה פקודי המשכן וז"ל אמר הקב"ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי באלה אלקיך עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם הוי אלה פקודי המשכן

גדול העצה אשר נתנו בזה להורות גבר במה יתרצה עבד אל אדוניו לתת פדיון נפשו זה לעומת זה כי המחשבה נותנת תכנית תבנית על המעשה אם חטא ישראל בעשיית העגל שהאמינו שיבוא להם מזון מצורת שור אשר שולט במדבר שור ולא הי' מחשבתם לסור מד' אל מוציאם ממצרים בעבור פת לחם מזון בר אשר יהי' לברות למו אז לא הי' חטאם גדול כל כך כי לא סרו מעצמו "כי שחה לעפר נפשם ודבקה לארץ בטנם" שבקשו אוכל למו ולא האמינו שיוכל אל לערוך שלחן במדבר אם לא יעבדו למזל כמו שאמרו לירמיה "מאז חדלנו לקטר למלאכת שמים והסך לה נסכים חסרנו כל" כי גדול הי' היצה"ר לע"ז אבל אם חטאו במחשבות שטעו בדעתם שכח שור הוציאם ממצרים ולא יד ד' פעל כל זאת כמו וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" וא"כ אפוא כמו החיצוניות היה מעשה עבודה לאל אחר כן רעיונות הפנימיות וחטאם גדול מאוד וכן הוא בנדבת המשכן לא הי' להם פניה להראות עושרם ונדבות לבם לבקש תכלית או להיות מקום וועד מקום קיבוץ לראות וליראות כל העדה יחד רק היה מחשבתם במשכן להיות מקום קדוש לד' ותיבת אלה מורה שמראה עליו באצבע הוא הדבר באמת לא שיהי' החוץ והפנים שני דברים הפוכים וזה רמזו הגם שחטאו באלה בעגל שהי' פנימיות מחשבתם כמו החיצוניות נתרצה הקב"ה יען שעשו נם המשכן באלה כמו שנתתי מתחילה לעגל עד שנאמרו די וה"ה למשכן נדבו עד שנאמר די כן עשו תשובת המשקל חטאו באלה בעגל ועשו תשובה במשכן באלה והבן זה

רבה ויקרא פ"ב ושחט את בן הבקר וז"ל ושחט בן הבקר ובאיל הוא אומר צפונה לפני ד' אמרו בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקב"ה ב' כבשים אחד של שחרית ואחד של ערבית וכל כך למה שבשעה שיהיה וישראל מקריבין תמיד ע"ג מזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ד' זוכר הקב"ה עקידת יצחק מעידני עלי את השמים ואת הארץ בין כותי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד ובין אמה קורין את המקרא הזה צפונה לפני ד' זוכר הקב"ה עקידת יצחק שנאמר צפונה לפני ה'

הכוונה אברהם הפליא לעשות בעקידת בנו להראות עבודת ד' במסירות הנפש שאב יעקוד בנו היחיד לקרבן לרצון לפני ד' אבל הוצרך לילך מהלך ג' ימים עד שהגיע למקום ההוא בהר ד' יראה שאם יקריב אותו בישוב של בני אדם הי' נראה כמתגאה להראות צדקתו ויראתו וכן התקין הקב"ה לבניו תמיד של שחרית ותמיד של ערבית נרמז בו שפעמים בכל יום יהי' אומרים שמע ישראל במסירות הנפש לחשוב בלב להיות קרבן לפני ד' ולא יראה ממנו