מחנה חיים אורח חיים חלק ג קב

באשל אברהם סי' י"ז ס"ק ב' הא הרמב"ם יליף מספק ממזר דהתורה התירה ספק וה"ה בכל איסור ורשב"א חולק וסובר מדגלי התורה בספק ממזר דמותר משמע הא בעלמא הוה ספק לחומרא וא"כ די לומר דספק לחומרא בקום ועשה כמו בממזר שאנו דנין אם מותר לעשות מעשה הא ספק להיות שב ואל תעשה לכ"ע לקולא יעו"ש דפח"ח

ובזה אמרתי לחדש בעזה"י דא"כ ה"ה בכל ספק ערוה באשה יהיה מן התורה לקולא דהא באמת אשה קרקע עולם ולא עבדה מעשה בגוף הביאה רק התורה אמרה ונכרתו הנפשות העושות עיין בב"ק דף ל"ג דהנאה אית לה ויהיה נחשב כמעשה יעו"ש וכל זה אם היא בודאי אסורה ולא חסר רק המעשה גילתה התורה לחייבה אבל אם יש ספק בעיקר האיסור א"כ הדרינן לומר ספק מבשב ואל תעשה להקל למשל אם האשה מונחת והאיש עושה מעשה לבעול א"כ ספק שלה הוא בשב ואל תעשה ומותר וממילא ליכא לחייבה ע"י שנהנית לחשוב למעשה כיון דהדין דהספק מותר מן התורה א"כ נשאר הסברה דאשה קרקע עולם והבן זה כי עמוק בעזה"י

ובזה יש לי הערות רבות לחלק בין ספק ממזר ובין ספק ממזרת ואין כאן מקומו להאריך וברצות ד' יבואר באריכות ויש לי הערה באשה שמסופקת אי הי' לה בזנות רק נשיקות אבר או העראה אין צריכה להגיד לבעלה דהיא אינה עושית איסור דהא היא קרקע עולם ולא נאסרה בשב ואל תעשה והבעל לא יודע מאומה וכי תימא לפני עור לא תתן מכשול זה אינו דגם זה מבוכה אי שייך בספק עבירות לפני עור ועוד הלא מה שלא תגלה לו הוה ג"כ שב ואל תעשה דמותר אפי' בספק תורה והארכתי בזה בהערות ועוד חקרתי אם אשה אמרה על עצמה דבר אשר יש בו ספק מדין שווי' נפשה חתיכה דאיסורא אם אמרה על נפשה ספק איסור לא אסרה על נפשה חתיכה דאיסור דהא ספק בשב ואל תעשה מותר לה וא"כ לא אסרה נפשה באמירתה וכי תימא מדרבנן אסור הלא ספק דרבנן להקל ועוד לפמש"ל מנ"ל דאחמרו רבנן בספק בשב ואל תעשה ודוק [ויש לעיין בכתובות דף כ"ב] ובזה נולד לי הערה איך נאמנת אשה בנדה וזיבה דלמא היא ספק ולא שייך לומר מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת לבעלה עיין בפנ"י ריש גיטין ובספרי פלס חיים שם יש לי פי' בזה וקצרתי כעת. סימן מא שלום לכל אוהבי ולומדי תורה בכלל ובפרט להרבני המופלג מורג חרוץ לתכלית הוא חוקר בפוסקים כבוד הרבני מוה' חיים הלוי נ"י בק"ק יאסי יע"א

(א) אודות אשר שאל להלכה אם יש לסמוך על קולא של ברכי יוסף סי' תקנ"א הובא בשע"ת בשמו לאכול מן הבשר בשבוע שחל בו תשעה באב יען שהבשר הזאת כבר הותר בשבת שוב לא נאסר ומביא ראי' מדברי הרא"ש חולין דף מ"ז דחקר שיש נ"מ באיבעי דר' ירמי' במי שאסר על עצמו במין מאכל ונשאר ממנו חלק שמותר לו וה"ה כאן עכ"ד ומעלתו נ"י חולק דשאני איברי נחירה דכבר הי' מצות שחיטה נותן מהקב"ה ואעפ"כ לא חל עד ביאת הארץ אבל באיסור התלוי בזמן לא שייך לומר שהנותר ממנו מותר עכ"ד עיין בנב"י מהד"ת יו"ד סי' ס"ד ויראה שהגאון נב"י התעורר על זה כנגד דין חמאה ויעיין בספרי מחנה חיים ח"ר סי' נ"ה שיש לי כמה חקירות והערות בענין זה והי' לי להאריך בזה מכמה סוגי' בעזה"י

אך האמת אגיד כי רחוק בעיני דברי ברכי יוסף ואגלה דעתו בקוצר אמרים בודאי לא יעלה על דעת אדם אם באסורי אכילה אשר עשה דוחה לל"ת שיהי' השאר מותר מה שנשאר מאותו חתיכה דעל שיעור הצריך לקיום המצוה העשה דוחה לל"ת והשאר נשאר באיסור או בחולה מסוכן שפקוח נפש דוחה לכל אסורים אבל משעה שהלך ממנו הסכנה מה שנשאר בידו מן האיסור נשאר באיסורו הקדום כמובן בשכל דהא מה שאכל מקודם הי' רק מכח המצוה שדוחה האיסור אבל לא הי' היתר דנאמר יען שהי' אוכל מקצתו יאכל גם הנשאר ע"ז לא יחלוק אדם מעולם

וראה זה מצאתי בת"ה שער ז' בענין פת ובשולי נכרים שכתב במשמרת הבית וז"ל ופת של נכרים אינו כנבילה שנאמר עליו במקום סכנה מותר בא לו על שלחנו בשר שחוטה אסור בנבילה שהותר בה דהתם אסורה אורייתא ולא הותרה אלא במקום פקוח נפש אין כאן פקוח נסתלק המתיר וחזר האיסור במקומו אבל פת שאינו נאסר אלא מחמת התקנה וכשאין שם פלטר הותר והעמידוהו על עיקרו כיון שהותר הותר ולא יצא מהיתרו ולא נעשה מיליא חוכא ועל שלחן אחר הותר ונאסר ואח"כ הותר עכ"ל הרי מפורש יוצא דבדבר שנדחה האיסור ליכא לחקור עליו אם התחיל לאכול נגמור לאכול כולו אבל מה שנאסר מחמת תקנה וכשאין שם פלטר הותר והעמידהו על עקרו וכיון שהותר הותר ודוק ועיין ברמ"א יו"ד סי' קי"ג סעיף ע"ז שמביא דעת ר"ן בשם הרא"ה אם הגוי בישל בשבת לחולה מותר למוצאי שבת והט"ז מביא דעת רשב"א במשמרת הבית שכתב וז"ל וחלילה וחס שלא הותר אפי' לחולה עצמו אלא בעת הצורך בלבד היינו בשבת הא למוצאי שבת חוזר לאיסורו מכ"ש לבריא ודומה לנבילה בשבת לחולה שיש בו סכנה דמותרת לו בשבת ואם הבריא אסור דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכתב עליו הט"ז ודבריו נכונים והגם שהערותי ליישב דעת רא"ה דנבילה וכדומה הוה איסור חפץ ונדחה רק מחמת וחי בהם ולא שימות בהם וכיון שעבר הסכנה או יש למצוא בהיתר ממילא אסור בנבילה מעצמו אבל כל איסור דרבנן לא נאסר לחולה דחכמים יכולין לאסור רק על גברא דיש עליו דלא תסור אבל אין ביכולת חכמים לחדש איסור חפץ דלא תוסיפו על הדבר כתיב וכנגד חולה לא אסרו הגברא א"כ הי' מה שנתבשל ע"י עכו"ם היתר גמור ונשאר בהיתירו אבל הרשב"א מוסיף דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכאשר עבר הצורך חזר האיסור על הגברא וכ"ש על שאר בריאים ודוק וה"ה אני אומר ראו חכז"ל לעשות משום אבילות ירושלים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין וכדומה ואמרו אבל משום אכילת מצוה יודחה האבילות הן בסעודת מילה או פדיון או סיום מסכתא וסעודת מצוה יאכל בשר וישתה יין א"כ המצוה דוחה האבילות ישינה של ט"ב שחביבה מצוה בשעתה ועיין מנחות דף ע"ב וא"כ ה"ה שבת קודש דהיום קודש לד' דכתיב וקראת לשבת עונג והוה המצוה להתענג בבשר ויין ונדחה ג"כ האבילות ישינה מפני מצות עונג שבת וא"כ די אם אוכל בשבת דהוה אכילתו סעודת מצוה אבל