מחנה חיים אורח חיים חלק ג קא

דף ק' שדחקו לכהן לטמא בעבור עשה לה יטמא ועיין בא"ע בהל' יבום דכופין לייבם או לחלוץ ועיין כתובות דף נ"ח תקנת חכמים כעין זו ועיין פ"א דשקלים ממשכנין בעבור מחצית השקל ובתויו"ט שם דנכנסין לביתו לעבוט (ועיין במורה נבוכים ח"ג פ' מ"א דבר נפלא מאוד הבאתי בספרי שערי חיים שער כ"ה אות ח"י) ודוק כי קצרתי

(ג) גם יצא לחדש דבר דכפיה שייך על מ"ע שיש בי מעשה אבל דבר דתלי' בשמיעה לא שייך דכופין אותו דהא אין כאן מעשה לעשות ולכן נקט הברייתא סוכה ולולב ובחולין דף קל"ב ג"כ ציצית דהכל דבר התלוי במעשה ולכן שבק הברייתא מ"ע של שופר דהוא קודם בזמן ונקט סוכה ולולב יען דעל שמיעה לא שייך כפיה כלל ומכאן יצא לרמב"ם דפסק תוקע לשיר לא יצא וכפאו לאכול מצה יצא וקשים אהדדי וכתב הרה"מ דשופר תלי' בשמיעה צריך כוונה יעו"ש וקשה מנין לרמב"ם כזאת וכתב פר"מ נ"י שמברייתא דשבקה שופר וע"כ יען דמצוה בשמיעה וצריך כוונה ממילא לא מהני כפיה עכ"ד

ולדעתי יש לפקפק למה לא יועיל הכפיה שיתקע בעצמו או מי שכבר יצא ידי חובתו ששמע תקיעת שופר יתקע לפניו והוא האיש אשר כופין אותו יברך ויעיין במג"א סי' תקפ"ה ס"ק ג' שכן הדין שהשומע יברך השני ברכות וא"כ בודאי יכווין לצאת שלא יברך ב' ברכות לבטלה והרה"מ דן מי ששמע ולא כוון סובר הרמב"ם שלא וצא יען שלא עשה מעשה מצוה אבל עכ"פ נשאר שהברייתא ישמיענו שכופין על תקיעות שופר וכי תימא מה הועיל הכפיה הלא לא יכווין הא משכחת שכופין אותו גם לברך ויש לו חזקת כשרות שלא יברך ב' ברכות לבעלה וכי תימא דאיתרע חזקת שלו דלא חפץ לקיים עשה של שמיעת קול שופר נ"ל הגה דאיתרע חזקתו על עצלות המצוה בשב ואל תעשה לא איתרע חזקתו לברך ברכות לבטלה שהוא חוטא בקום ועשה בעקימת שפתים לא תשא את שם אלקיך לשוא וגם מהכ"ת יהיה להכעיס ששומע קול שופר ויכווין שלא לצאת בו לבעל מ"ע חוץ אם הוא אפקורס אינו מאמין במצוה ובועט והלא במתרפא מחמת עצלות מהני כפיה כמובן והי' יכול הברייתא לינקט דין דכופין בשופר עיון רש"י חולין דף קל"ב דמחמת ממון מתרשל לקיים העשה ודוק

ובעיקר חקירת פר"מ נ"י אני חולק כיון שכופין אותו עד שמקבל ואומר רוצה אני הוא מהני ואעתיק לשון הרמב"ם פ"ב דגירושין הל' כ' שכתב וז"ל ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אונס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשות או עד שנתרחק מדבר האסור לעשות ואין זה אונס ממון אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרע לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אנו כבר גרש לרצונו עכ"ל הרי שביאר במי שתקפו יצרו לבטל מצוה כיון שהוכה עד שאמר רוצה אני א"כ הוה הפעולה לרצונו ומחשבתו וק"ו אם הוכה לשמוע קול שופר ואמר רוצה אנו לקיים מצוה עשה בשמיעה דהוא המחשבה וכוונה דיוצא בו ודוק כאשר ביאר עוד בכופין אותו עד שיאמר רוצה אני להביא קרבן דכתיב לרצונו כנודע וקצרתי

ועוד נ"ל לחדש בכפיה למצוה כהך דכתובות אין התכלית לזכות להבועט במצוה לקיים המ"ע דנהפוך הוא העלטיהו לרשע וימות רק דחיוב על הב"ד להקים עול שלא יתרבו בני עולה המחללים התורה ומפילים היראה על כן בא החיוב על הב"ד להקים התורה כאשר ביאר רמב"ן בתורה על פ' ארור אשר נח יקים את התורה לעשות אותה שאמר יהויקים עלי להקים יעו"ש בנעימות דבריו ועל ידי שהעיז האיש האומר סוכה שאינו עושה או לולב שאינו נועל וכדומה ילמדו איש מרעהו שלא לעשות המצות א"כ יכו הב"ד אותו עד שתצא נפשו ויוסרו שאר אנשים ולא יתנו כתף סורר מלעשות מצות ד' אבל אין לנו לחקור דלמא יש לו היפך כוונה שאינו יוצא הכי יש עוד ערבות על הב"ד הלא עשו מה שביכלתם רדו בו בפרך עד שקבל לעשות כדת ורק בקרבן צריכין אנו לסברת הרמב"ם שמסתמא מרוצה שכלה נגרש היצה"ר דאל"כ יהי' הקרבן פסול דכתיב לרצונו וכן בגט שיופעל גירושין להסיר מהאשה האישות ותהי' מותרת לאיש אחר צריכין אנו לסברת הרמב"ם אבל בפריעת בע"ח אנו יורדין לנכסיו ומשלמין שלא יהי' היזק למלוה או בצדקה שלא יהי' היזק לעניים ואפי' שלא יהיה לבעל הממון קיום מ"ע מה איכפת לנו עכ"פ התכלית נשיג ובקיום מ"ע בין אדם למקום נשיג התכלית בפעולה לבד הגם שאפשר שאין לו קיום מ"ע ולא יקבל שכר הכי השומר ומזכיר הפושעים המה הב"ד עשו שלהם שמחו בעוברי הדת והקימו התורה לעשות כנלענ"ד לאמת בעזה"י

ועל עיקר הדבר למה שבקה הברייתא שופר נ"ל דאשמעי' סוכה שאינו עושה ולא אמר סוכה שאיני יושב כמו לולב שאינו נוטל להשמיע בזה אפי' שכבר עבר יו"ט אשר יש חיוב לאכול בסוכה לילה ראשונה דילפי' ט"ו ט"ו ממצה וכבר בא חה"מ שאם רצה לא יאכל כלל אעפ"כ כיון שאמר שיאכל ואינו עושה סוכה כייפי' ליה לעשות סוכה בחה"מ אפי' וכן בלולב השמיע הברייתא אעפ"י שהוא יו"ט שני דאין בנעילת לולב רק מצוה דרבנן בגבולין כיון דעבר מצות לולב היא מדאורייתא אז כייפינן אפי' ביו"ט שני שהוא מדרבנן לו שיהיה שעל מצוה שהיא רק מדרבנן כגון חנוכה ומגילה לא כייפינן כיון שעיקר המצוה דאורייתא כייפינן או שהשמיע מברייתא אעפ"י שכבר קיים בשנה הזאת סוכה בלילה ראשונה או לולב ביום הראשון אעפ"כ כייפינן גם על שאר ימים ובשופר לא משכחת כזאת דליכא אלא יום אחד דגם בא"י המה יומא אריכתא אם אירע כן וברוב לא הוה אלא יום אחד וכוון ששמע פ"א שוב אין עליו אפי' מצוה דרבנן ופשיטא דכופין עליו ובחולין דף קל"ב השמיעה הברייתא גם ציצית אעפ"י שהוא מ"ע דאורייתא אבל עכ"פ אינו מוכרח להיות לו כל ימיו בגד של ד' כנפות וא"כ יוכל לפטור עצמו בכל ימיו מלעשות ציצית אעפ"כ כיון שיש לו בגד של ד' כנפות כופין לו לעשות ציצית אבל שופר דהא מצוה דאורייתא מחויבות ואינה אלא פ"א פשיטא דכופין אותו הלא הוא מצות השופטים להקים התורה שלא יבואו פריצים ויהרסו חומותיה כנלענ"ד בעזה"י דברי הדש"ת

ואחרי ימים אמרתי להציג פה דבר אחד מצאתי החקירה דבספק שוא"ת לכ"ע לקולא בפרמ"ג על א"ח