מחנה חיים אורח חיים חלק ג ק

דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא חס עליה יעו"ש וכן במצות חס רחמנא עליו שפטור מלעשות דהא באמת הוה קטן בר זביחה וכאשר יגדל ובא עליו החיוב במצות והעונש בל"ת לא שייך לחקור עליו אוקי על חזקת פטור דמה שהי' פטור הוא מחמת דחס רחמנא עליו עד שיהי' שכלו שלם ולא דמי לשאר חזקת קמייתא שהי' חזקה בעצם הזכות וכאן הי' מחמת שחס רחמנא עליו מן חיוב עול מצות ועונש עבירות ואטו נאמר אם יש ספק שוטה אם נתפקח דאוקמי אותו על חזקת פטור הוא אם שייך שם לחקור דאוקמי על חזקת שוטה אם יש ספק שעדיין הוא שוטה אבל כאן הא בודאי נעשה גדול והבן זה מאוד

רק חקרתי במקו"א בספק כהן יהי' חיוב בפדיון דהא כהן במעי אמו זר הוא וכאשר יולד חל עליו קדושת כהן וא"כ ספק אם הוא כהן אמרי' אוקמי אותו כאשר נולד על חזקת זר וא"כ חייב בפדיון מכח חזקה ויהי' מותר לו לטמאות למתים דחזקה מסייע לו אך דבר זה צריך ביאור על דברי רוקח שאשת כהן לא תהי' באהל המת שמא העובר זכר וקשה הוא עובר במעי אמו זר ומצאתי שזכיתי לדעת אדמ"ו חת"ס ז"ל ביו"ד סי' שנ"ד שהעיר בזה על הרוקח יעו"ש וצריך להבדיל בין זר לתרומה ובין זר לטומאה וקצרתי כעת

אמנם בטומטום ואנדרוגינוס שהמה ספק בעיקר החיוב אם מהריון מלידה וגדלות המה פטורים א"כ נ"ל דלכולי עלמא ספק כזה מותר מן התורה וכבר הערותי החקירה בספרי מ"ח ח"ר סי' צ"ג על קו' עו"א ודוק

ובפנ"י ברכות דף י"ב בד"ה בתוספת באמצע דבריו כתב וז"ל וכה"ג יש ג"כ סברה אחרת להיפך שאף אם נאמר שכל ברכות נהנין הן דאורייתא מטעמא דפרישית ר"פ כיצד מברכים אפ"ה לא שייך לומר ספק ברכות להחמיר דניהו דקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא היינו כדי שלא יפגע בספק באיסור דאורייתא בקו"ע משא"כ לענין ברכה לא שייך לומר כן שהרי אם לא יברך הוה שוא"ת עכ"ל הרי שחידש מכח ספק להיות שב ואל תעשה אפי' בדאורייתא אזלינן לקולא וק"ו בספק אם הוא בר סוג חיוב מ"ע שיכול להיות שב ואל תעשה ומכ"ש שלא כייפינן ליה ודוק

וא"כ נהפוך הוא ממה שחקר פר"מ נ"י כי לדעתי אם ספק איסור מן התורה לחומרא א"כ לא חדשו חכז"ל לאסור ספק איסור ובכה"ג דהוה ספק בעיקר סוג החיוב דמותר מן התורה ולא נאסר כלל אבל אי ספק איסור מן התורה להקל רק רבנן גזרו שיהי' הספק אסור א"כ מהכ"ת שחלקו חכמים בגזירותם בין אם הספק הי' בעיקר החיוב או בדבר פרטי מן החיוב הלא מן התורה אפי' ספק פרטי במקרה ג"כ להקל רק הם החמירו ודוק

ולא נשאר רק חקירת פר"מ נ"י אם גם במצוה דרבנן כופין או לא כגון מי שלא יחפץ להדליק נר חנוכה או לקרוא את המגילה אם כייפינן ליה לקיים או נימא על מצות דרבנן אין כופין וצע"ג

ולכאורה הוא פלוגתת רש"י ותוס' בכתובות דף פ"ו בד"ה פריעת בע"ח שהביאו דברי רש"י בדף צ"א שעל מצוה דרבנן לא כייפי' ותוס' הביא ראי' דגם על מצוה דרבנן כופין והפנ"י הביא שם ראי' מירושלמי כרש"י שעל דרבנן אין כופין יעו"ש ואולי גם תוס' לא פליג דכופין רק אם אותה מצוה דרבנן הוא טובת איש אחר אז מסברה אלמוהו רבנן גם לכפות שיבוא הטובה לאיש ההוא אבל בדבר הנוגע רק לכבוד שמים כקריאת מגילה והדלקת נר חנוכה וכדומה גם תוס' מודים דאין כופין וצע"ג ואולי בהיפך גם רש"י דפליג שם הוא במצוה אשר הוא לטובת אדם פרטי כאשר יארע הדבר אבל במצוה אשר שמו לחק בישראל ותיקנו לברך עליו בודאי גם לרש"י כייפי' שלא יאמר אי אפשר בתקנת חכמים ויתבטל הדבר בדור דורים וצע"ג

ופשיטא לי אם אחד חפץ לעשות סוכה בסכך שפסול מדרבנן דכופין אותו לעשות סוכה כשירה על פי תקנת חכמים דכיון דאיסור דרבנן מעכב א"כ כופין אותו בעבור מצוה דאורייתא עיין פ"ק דסוכה א"כ לא קיימת מצות סוכה מימיך ובתוס' שם אבל כל הספק הוא על עיקר מצוה דרבנן כמגילה ונר חנוכה וספירת עומר והבדלה ותפילה וכדומה בכל הנך הוא חקירה גדולה אי כופין אותו דמכח לא תסור הוה כדאורייתא או נימא עכ"פ אין כופין אותו

והעיקר נ"ל להבדיל בין מצוה דרבנן אשר בא לעתים ידועים על כל ישראל כופין אבל במצות אשר תקנו לטובת איש אין כופין ולפמ"ש גם ראי' פר"מ נ"י מדברי קצו"ח אין בו בירר וגם לעיין על דבריו בסי' ר"ץ וק"ל

שוב מצאתי כי הרמב"ן בשורש הראשון בספר המצות לרמב"ם כתב וז"ל ובמקומות יש להם מכות מרדות והוא למי שהוא עובר על המצות של דבריהם שהם כעין של תורה והם כל הגזירות שגזרו בהם מדבריהם שמכין אותו עד שמקבלים אותם עליו או עד שתצא נפשו ובמג"א שם אות ה' ו' נראה שמנדין על מצוה של דבריהם ועל גזירות על מצוה של תורה מכין מכות מרדות משם יש לברר חקירה הזאת ועיין עוד במג"א אות ב' שם שכתב שמצות דרבנן תורה מקרי אבל מצות לא נקראים וא"כ דווקא על מצוה שאינו עושה כופין ודוק

(ב) עוד הציע פר"מ נ"י וצ"ע על הרמב"ם שלא הביא ברייתא של כתובות דף פ"ו אם אמרי' לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל לא בהל' לולב ולא בהל' סוכה עכ"ד והוא פלא גדול

ועלה בדעתי דנכלל במ"ש הרמב"ם פ"ו מה' ת"ת הל' י"ד על כ"ד דברים מנדין ואחת מהם וז"ל המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים ואין צריך לומר בדברי תורה עכ"ל ואין לך זלזול בדברי תורה גדול מזה שאומרים לו עשה סוכה וקח לולב שאין בו חסרון כיס גדול ועיין רש"י חולין דף קל"ב ע"ב וא"כ הוא כלל גדול על כל מ"ע שבתורה וגם על מצות דרבנן כגון הדלקת נר חנוכה ומגילה וספירת העומר ותפילה וכדומה ועיין בכ"מ שם ובלחם משנה ופשיטא שכופין לעשות שלא יהי' נגמר הזלזול וק"ל וכן נ"ל ראי' מדברי רמב"ן בתורה פ' יתרו על פסוק זכור את יום השבת שכתב וז"ל ולפי זה יהי' העונש במצות ל"ת גדול ועושים בו דין כגון מלקות ומיתה ואין עושים בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין כמו לולב וציצית אינו עושה סוכה אינו עושה שמכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו עכ"ל הבין הרמב"ן דאין הפי' בגמ' שכופין לעשות המצוה רק הכפיה שיקבל עליו לעשות מצות סוכה וציצית ולולב שהוא מורד ואומר סוכה אינו עושה לולב אינו נוטל ועל שהוא מבעט ומורד בשם המצוה מכין אותו עד שתצא נפשו וא"כ נכלל בדברי רמב"ם בהל' ת"ת ודוק

שוב מצאתי שאדמ"ו בעל אמרי אש ביו"ד סי' קי"ב רמז על דברי רמב"ן הנ"ל בקיצר אך יעיין ברמב"ם פט"ו מהל' אישות שכופין להוציא מפני פ"ו שהוא עשה שכופין בשוטין ועיין בסי' קנ"ד בא"ע ובסי' א' בא"ע ועיין זבחים