מחנה חיים אורח חיים חלק ב צה

ומעלתכם השבתם וז"ל ולפי דעתינו ההמוניות נראין דברינו נכונים תלי"ת דזה לא יתכן דהא מה דמבטלין את החלב ע"כ הוא רק חומרא בעלמא ובאמת אין כח בהמים להבדיל כל ממשות החלב עד שלא ישאר בו מאומה דא"כ אף בלא ס' הי' מותר בהך תקנתא ועכצ"ל דגם אם מבדילין אח"כ החלב בכל מקום נשאר בהקדירה הטעם וא"כ לענין הטעם דא"א להפריד עכצ"ל דמועיל הביטול בס' ובאמת מדינא לא הוה צריכי' להבדיל החלב דכיון דנתבטל פעם אחד לא צריך אח"כ לבער האיסור כמ"ש החו"ד בסי' ק"א סק"ז דהיכא דאיכא רוב גמור אפי' איכא לברורי אין צריך לברר דהא דמהאי טעמא לא בדקינן אחר כל הח"י טריפות ואנן קיי"ל דביטל בס' מועיל מטעם רוב (ודברי הנב"י ז"ל שכתב בתשובה להיפך תמוהים המה כ"ש הגאון מלייפניק בשער התערובת) ולפ"ז הא דמצריכין להבדיל אח"כ החלב הוא בודאי רק לחומרא בעלמא וא"כ ההיתר מצד ראויה שפיר לאכילה אף קודם הביטל וזה שמבדיל דמי ממש לחתיכת יבש ביבש דאפשר להסירו דמותר כ"ש במכתב הקודם עכ"ל

ראיתי להציג ידיעה אחת לפניכם ואברר הדבר בעז"ה רק בקצירת אומר דעו בכל במין בשאינו מינו שנתערב ויש לדון משני פנים (א) הא נתערב ממש איסור בתוך ממש היתר ולו יהי' שהאיסור אינו נותן טעם בהיתר עכ"פ מי יכחיש שמובלל ומעורב איסור והיתר יחד וצריך הביטול מכח הממש וכבר חידש הפלתי בסי' ק"ט דעכ"פ כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אפי' בדבר שאינו נותן טעם זה בזה יעיי"ש כי אמרותיו ישרים משמחי לב ומאירת עינים (ב) מלבד הממש שמובלל ומובדל אם האיסור הוא דבר שנותן טעם בחבירו וכבשר בחלב או בשר נבילה במים וכדומה והגם שהקב"ה כבר אסר צירן ה"מ בעיני' אבל בתערובות שרי ומכ"ש אם שרה ענבים ביין הגם שאין גוף האיסור מובלל ומתערב בההיתר שמכירו וזרקו אעפ"כ הטעם הוא אוסר מכח טעם כעיקר אפי' אם שרה ענבים ומכ"ש בטעם היוצא מגופו של איסור ועיין דבר נפלא בחו"ד סי' צ"ח להצדיק דברי רמ"א דאזלי' במין במינו בתר שמא שהקשה הש"ך דמאי מהני אם שוה בשמא הלא הטעם נרגש דאם נתבטל הגוף אז הטעם שנרגיש הוא טעמא דהתירא ועיין פלתי סי' צ"ח דתורה לא אסרה טעם כעיקר אלא כגון בנזיר פת ביין דהוה תרתי לריעותא דגם גוף האיסור לא נתבטל אז טעמא אסור ועיין בר"ן וראב"ד בקמא קמא בטל

העולה מגדולי ראשונים ואחרונים דבכל איסור יש לפנינו לדון מכח הממש וגם מכח הטעם כמרומז בדברי ר"י בע"ז טעמו וממשו אסור ולוקין טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו אבל עכ"פ בכל תערובות מין בשא"מ ממש הוה כשני כוחות העצם האיסור וגם טעם האיסור וק"ל

ומעתה ראו כי כנים דברי בשעה שנפל החלב בתוך הקדירה אי אפשר לאכול ממנו מטעם שיש בו ממש איסור וגם מפני שנתן טעם אפי' במאכל היתר רק שיש בקדירה ס' ואם אי אפשר להפריד האיסור מן ההיתר בטל הממש או מכח רוב או שאין בו כזית בתוך אכילת פרס או מתוך ס' כדברי תרה"ד שפוסק שצריך ס' אפי' לבטל גוף האיסור באינו מינו וגם הטעם בטל לכ"ע בתוך ההיתר משום דיש ששים אבל אם יש להפריד האיסור מכח מים צוננים א"כ הממש אינו נכנס בכלל הביטול דכל העומד להפריד כמאן דמופרד דמי שלא יחול עליו שם ביטול ואין הממש בטל והוה הך חלב כאלו הוא דבר גוש וקשה וניכר לעצמו אבל טעם יוצא לתוך ההיתר ואותו טעם בטל ונשאר מותר בתורת ביטול אבל הממש בטל וצריך להוציא מן הקדירה ואסור מדאורייתא ולא מכח חומרא וכל דבריכם מופרכים דהב"ח סובר שאפי' הטעם מופרד ע"י מים אפי' לא הי' בהיתר ס' מהני נתינת המים להפריד שיהי' מותר לאכול הקדירה כאשר הסביר הגאון מלייפניק א"כ גם הטעם לא בטל וכל הפוסקים חולקים דטעם לא מופרד עוד א"כ אפי' אם יתן מים לא מהני אם לא הי' בהיתר ס' אבל אם יש ס' נתבטל הטעם אשר א"א להפריד אבל גוף החלב לא נתבטל ואסור מדאורייתא והוא אמת וברור בעז"ה ולא שמתם לבכם להבין בדברי (ודברי פלתי שמחדש שאם יתקלקל המאכל מותר הוא פלא ומעולם לא התחיל בו דין ביטול גם לרא"ה ולנב"י דביטול ס' הוא מסברא זה אם אי אפשר להפריד)

ומה שחזקתם דבריכם מדברי חו"ד דהיכא דאיכא רוב גמור לא צריך לברר כמו דלא בדקינן אחרי ח"י טריפות שגיתם ברואה לדמות רחוקים להיות קרובים ואבאר לפניכם בעז"ה

דעו מן הפסוק אחרי רבים להטות ילפינן שני דברים (א) אם אנו חוקרים אם מותר לאכול חלב מן בהמה דלמא הבהמה היא טריפה או איך אכלינן בשר מן בהמה שנשחטה ולא חיישינן דלמא במקום נקב קשחיט או דלא בדקינן אחרי שאר טריפות שבגוף או רוב נשים ולד מעלי' יולדות או רוב נשים מתעברות או רוב אנשים כשירים או רוב אינם סריסים או רוב מצוים אצל שחיטה וכדומה לאלף משלים אמרינן דילפינן מסנהדרין דסמכינן על הרוב ואזלי' בתרם בין לחיוב ובין לפטור ולא חיישינן דלמא האמת עם המיעוט ויצא תקלה אם סומכים על הרוב ה"ה מותר לסמוך בכל אסורים על הרוב ולא ניחוש על המיעוט לאמור איך אוכלין מן בהמה שלא נבדקה ח"י טריפות שמא ח"ו הוא טריפות דנהפוך הוא דאמרי' דבודאי בשר זה מרוב בהמות כשירות ולא טריפות ואפי' אם המצא תמצא אח"כ בתוך אכילה מחט בתוך בני מעיים לא יקרא לו חטא ועון דהא אכל עפ"י חק התורה לסמוך על הרוב וכדומה בסנהדרין אם היום הי' רוב בדין זה להמית את האיש על עון זה והרגו אותו ואחר חמש שנים בא המעשה לפניהם פעם שנית וחקרו הב"ד וראו עכשיו שבאופן זה ראוי להיות האיש פטור ממיתה מכח סברה אשר לא קבלו אותה בשכלם לפני חמש שנים ויפטרו אותו האיש ממיתה בכל זאת לא יקרא להם עון על שהמיתו איש בעון זה לפני חמש שנים כי בכל פעם אנו סומכי' על הרוב ואם יבואר אח"כ בהיפך אין בו עון דבר זה מבואר באריכות מתוך דברי הרמב"ם בחיבורו בספר המצות ובפי' משניות ומשאר פוסקים ראשונים ואחרונים ויש לי בזה דברים בעז"ה (ב) אם אנו חוקרים שנפל איסור בתוך ההיתר אם מותר לנו לאכול ההיתר הגם שיש בו איסור אמרינן שמותר אפי' אדם אחד מותר לאכול כל שלשה חתיכות בפ"א עפ"י דין דאורייתא (רק מדרבנן אמרי' שלא ואכל אותם אדם אחד עיין רשב"א ורא"ש בסי' ק"ט) דהאיסור נתבטל ונעשה היתר וילפינן ג"כ מן הסנהדרין דהמיעוט נתבטל אצל הרוב גם הם צריכים לאמור דפלוני חייב מיתה או מלקות כמו שגמרו הרוב ומוטל עליהם לקיים מ"ע להמית את האיש לקיים מצות ובערת רע מקרבך שהיא מ"ע של הב"ד להמית כל מי שנתחייב מיתה ואם פירש אחד מן המיעוט ויורה אח"כ דלא כרוב הוא זקן ממרא כי גם הוא צריך לבטל דעתו ולפסוק כהרוב אשר חלקו עליו כי זה הוא אבן שתיה של