מחנה חיים אורח חיים חלק ב צא

ולא אעלים עיני דיש לחדש היתר דחלה בזמן הזה בח"ל אין לה שיער אפי' מדרבנן דאנן אין מקיימין בו נתינה לכהן רק שורפין אותו וחלת אור אין לה שיעור אפי' מדרבנן רק נוהגין ליטול כזית עכ"פ אין חיוב אלא על כל שהוא עיין כל זה יו"ד סי' שכ"ב בש"ע וברמ"א שם ובחצי שיעור ליכא איסור בל יראה דלא שייך בו חזי לאצטרופי עיין בשג"א הסברה בחמץ אם יבוא אח"כ עוד חצי שיעור בביתו הוא חיוב רק כאלו בא עכשיו שיעור איסור ב"י בביתו ולא יגרום לעבירת בל יראה מה שהי' מקדם חצי שיעור אבל באכילה מצטרפין חצי שיעור שאכל כבר עם חצי שיעור שיאכל אח"כ דפח"ח אך בד"מ סי' תמ"ב חידש דחצי שיעור באיסור בל יראה עכ"פ מדרבנן אסור וא"כ יש תרתי לטיבותא טו"ה בחצי שיעור כזית ולאחר הפסח אפי' לר"ח דסובר טו"ה ממון ואינו אסור השאור ויש להאריך בסוף סי' תמ"ז במג"א ובח"י ודו"ק

ובזה היה ממילא מותר כל מה שאפה דהו"ל זוז"ג ובפרט דרוב השאור הוא היתר שחל עליו המכירה ומיעט שבו פחות מכזית אפי' הוא שאור שלא נמכר הוה בהיתר כדי להחמיץ בלי איסור ומכ"ש שהוא איסור דרבנן ומהני בו המכירה (דלא שייך לומר מדבטל המכירה על המקצת בטל על הכל דהא חצי כזית אשר ראוי לחלה הוה ממון שאין לו תובעים עיין ח"מ סי' רל"ג) עכ"פ על חלק שלו הפת הנאפה בו מותר אבל אסור להכניס עצמו למכור דעכ"פ יש בו חצי שיעור דלא חל עליו המכירה ועובר עליו והבן זה

סוף דבר הכל נשמע שלדעתי אבותינו מלפנים בישראל כתורה עשו שלא מכרו שאור כמו שאר חמץ אלא אבדו מן העולם כי יש בו סרך כמה איסורים (א) שהשאור מחויב בחלה ואסור למכרו לגוי שמבטל בזה המצוה ואי משום דבכל אופן יחפץ לקנות מן הגוי בחזרה דלמא יאמר הגוי הא לך מעות ואני מעכב השאור (ב) דכל היתר המכירה אשר צווחו האחרונים משום הערמה ואעפ"כ התירוהו יען דשוה לישראל הכסף כמו החפץ אבל בשאור צריך דוקא החפץ לקיים מצותו ולפטור חיובו אשר מוטל עליו (ג) דחלק הכהנים אשר צפון בטבל אינו שלו שיהי' לו כח למכור והוא מוכר דבר שא"ש ויש בו לשיטת הסוברים טו"ה ממון עכ"פ איסור בל יראה מחצי שיעור דאסור עכ"פ מדרבנן (ד) עי"כ שרצונו שהשאור בעצמו יתקיים כדי לקיום המצוה הוא רוצה בקיומו של איסור הנאה ולכן אסור לעשות כן כי הראשונים כמלאכים ואנו כבני אדם ואל תשנו ממנהג אבותיכם אמרו רבותינו ז"ל. ויש לי עוד הערות אך הזמן בוגד בי ודי בזה כעת הד"ש: הק' חיים סופר סימן כו

שאלה דין דבר שאסור בהנאה דנפקא לן מלא יאכל ולא תאכל כמה שיעורו אי אמרינן דחיוב בא על שנהנה מכזית כמו שבאכילה הוה השיעור בכזית או נימא ששיעורו בפרוטה כמו במעילה בהקדש דשיעורו בפרוטה

תשובה כבר העיר הגאון ר"ע איגר בתשובתו סימן ק"ץ דשיעורו בפרוטה והביא ראי' מב"ק [מ"א[ דאמרי' שם א"כ דאיסור הנאה בשור הנסקל דווקא בנסקל ממש אבל שחטו אחר גמר דין מותר לאכול בשרו א"כ בנסקל שאסור משום נבילה למה כתבה התורה לא יאכל את בשרו לימא לא יהנה אלא אפי' אם נשחט אסור הבשר הן באכילה והן בהנאה לכן כתבה התורה לא יאכל שמשמע שאסור באכילה ובהנאה ואי נימא כל איסורו הנאה אשר מרבינן מלא ואכל הוה שיעור הנאה בכזית כמו בשיעור אכילה א"כ אם יהי' כתוב לא יהנה יש לטעות בפרוטה ולא עובר בכזית אלא משמע בא"ה הוה איסור הנאה בפרוטה יעיי"ש דפח"ח

ולדעתי יש לכאורה להפליא עליו א"כ דבכל א"ה הוה בפרוטה א"כ לתני במתני' בב"מ דף נ"ה דיש שש פרוטות ובאמת לא חשבו רק חמש פרוטות יש ואלו הן הודאה שוה פרוטה וקדושי אשה בפרוטה ונהנה מן ההקדש בפרוטה והשבת אבידה בפרוטה וגזילה בפרוטה ועיין בגמ' שם וא"כ קשה ליתני הנאת איסור הנאה בפרוטה ועיין תוס' ורשב"א בגיטין דף י' שהשיגו על רש"י שם

ובעיקר הדברים הי' נ"ל להצדיק דיש הבדל דהכל הולך על איזה אופן שנהנה אם נהנה מהאיסור הנאה בדרך אכילה למשל אם התורה לא אסרה שור הנסקל רק אם נא נשחט והי' בשרו אסור משום נבילה וגם הי' אסור בהנאה מכח איסור שור שנגח ונגמר לסקילה או כל איסורי הנאה שבעולם אם נהנה הנאת אכילה הוה השיעור בכזית דהא הנאת כזית חשוב בכל איסורין כגון המתעסק בחלבים חייב שכן נהנה והוה כל חיובו יען שנהנה ואעפ"כ הוה בכזית וה"ה אם נהנה באיסור הנאה הוה בכזית אבל אם נהנה בהנאה שלא בדרך אכילה רק בשאר הנאות שבעולם אז מסתבר שצריך להנות בפרוטה כי איך בא כזית להנאה שלא בדרך אכילה ולכן שם בב"ק פריך הגמ' שפיר לכתוב לא יהנה דקאי על שאר הנאה שחוץ מאכילה כפי' רש"י וז"ל אי להנאה גרידתא אתא יכתוב לא יהנה עכ"ל דבשאר הנאה חוץ לגוף הוה בודאי בפרוטה ואי בעבור אם נהנה בדרך אכילה שילקה אותו על איסור הנאה של שור הנסקל א"כ הוה באמת בכזית אבל שם לא יוכל התנא לחשוב שש פרוטות יש כגון שנהנה מאיסור הנאה בזה אינו דאם נהנה בדרך אכילה לא תלי' בפרוטה אלא בכזית וא"כ לא קחשיב ליה בהדי' שאר דברים דנשאר תמיד השיעור בפרוטה ודו"ק (עיין ערכין דף כ"ז בתוס' ד"ה ר"י כתבו וז"ל בפרק הזהב איכא פלוגתא איכא מ"ד בו ובחומשו ואיכא מ"ד בו אע"ג שאין בחומשו ונראה דכביצה היינו פרוטה עכ"ל והדבר פלא בעיני כעת)

ובזה יובן דלא תאכל אחד איסור אכילה ואיסור הנאה במשמע ולכאורה יפלא למה עשה זו ככה להרבות איסור הנאה בשם אכילה הלא בהנאה הוה השיעור בפרוטה ובאכילה בכזית לפי דברי הגאון ר"ע ולפמ"ש נכון דאם נהנה בדרך אכילה הוה שיעור איסור הנאה באמת בכזית כשיעור איסור אכילה ודו"ק

אך ממה שתי' שם הגאון קושי' מ"ל פ"ג משגגות שהקשה איך הקשה תוס' בפסחים כ"א שיהי' כרת על הנאת חמץ ותירצו הבדל בין לא תאכל ובין כי כל אוכל תיפוק ליה דמוכח דליכא כרת על הנאה דאל"כ למה לי נפש תיפוק ליה דחייב כרת על הנאה ותי' הנ"ל דמכח הנאה הוה צריך להיות שוה פרוטה ובא קרא דנפש דתלי' בשיעור שתיה ולא בפרוטה ועיי"ש הוא פלא דכיון דהמחה וגמעו הוה עכ"פ הנאה בדרך אכילה א"כ בוודאי לא תלי' בפרוטה אלא בשיעור שתיה ואכתי קשה נפש למה לי אם יש כרת על הנאה ודו"ק. ועוד פלא על הגאון המ"ל הקשה קושי' שלו לפי' מה שפי' התוס' בחולין בקו' הגמ' אכילה כתיב ביה דהי' הקו' דלא יהי' כרת על הממחה חמץ וגמעו יען דליכא כרת על הנאה ובעבור זה הוצרך הגמ' לתרץ דכתוב נפש וא"כ תוס' לשיטתם מאי הקשו בפסחים דיהי' חייב על הנאה כרת והמעיין במ"ל יראה בגלוי עינים שלא הקשה על