מחנה חיים אורח חיים חלק ב פד

להיות האיש נחשב לאנשי העיר צריך דוקא ל' יום אבל יושבי ערי פרזות כמו וישבו בקדש עיכב במקום הגם שלא יהי' נכלל בתוך אנשי העיר אבל יחשב שיושב ומעכב בפרוז בן יומו שהרי יושב בערי פרזות שמעכב עצמו בעיר פרזי ודל"ב

(ה) עוד השיב פר"מ נ"י על שהי' נפלאת בעיני מה תומה על יעקב על שלא נקם בעיר שכם מדברי הריטב"א במג"א סי' קנ"ג דמעיר לעיר אין הב"ד מחוייבים והשיב הדר"ג נ"י וז"ל כ"ז אם יש בבני העיר ההוא ב"ד כתיקונו ואם לאו נופל הוא ע"כ לב"ד עיר אחרת וידוע ענין רשב"א בפרובנציא שעמדו עיירים אחרים ליסרם וכל עיר הקרוב קודם מדסתמן אותן יש כח יותר נעשות בהן דבר מה אבל כל ישראל ערבין וה"ה בב"נ יכול להיות כך עכ"ל

לא כן עמדי דענין ערבות הוא דבר חדש אשר חידש הקב"ה בהר סיני לבני ישראל ולא לבנות ישראל עי' הג"מ ה' שבת בשם הרא"ש אבל בב"נ אין ערבות דהקב"ה צוה שבע מצות ולא מצינו ערבות נהפוך הוא השכל מחייב השומר אחי אנכי יאמר כ"א מבני נח וכן מבואר במגדול עוז פ"א מה' עכו"ם דאין ערבות בב"נ כי במתן תורה הי' ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד כי א"א לשום ישראל לשמור ולעשות כל התורה רק בערבות והם כאיש אחד כל ישראל שומרים ומקיימים כל המצות ועיין דבר נפלא בבעל עקידה על פסוק ואתם הדבקים בד' אלקיכם אם איש אחד ישראלי חוטא וחשב כאינו כולם חוטאים ויאחז בם ח"ו המשחית בעם וכאשר איש אחד יכפר כפנחס כולם דבוקים בד' דפח"ח כי מי כעמך ישראל גוי א' בארץ אבל בב"נ נפשות רבות אינם אגודים ודבוקים ונצמדים להיות אחד ואם לד' יחטא מי יפלל לו להיות נושא חוליו הלא ממעיים יפרדו ולא יבואו במספר אחד נפש החוטאת היא תמות ותשא עונה רק בני העיר האחת צוה ד' למנות שופטים לשפוט אותם אבל עיר אחת עם עור אחרת אין להם ערבות כלל ואברהם התפלל מחמישים עד עשרה להציל עיר והשאר תחרב ולוט הציל צוער כי לא הי' לה עונות רבות ולא נאספה בעבור העיירות הקרובות לה ודו"ק

וידע הדר"כ נ"י כי יש לי תשובה גדולה אשר שם חקרתי דיש הבדל אם עיר אחת או מדינה אחת מעלו מעל בד' לגלות פנים בתורה שלא כהלכה או לחלוק על מצוה אשר מקובל לנו בתוארה וצורתה או להעיז בעזות מצח לפרש דבר כנגד המסורת וקבלת אבותינו ורבותינו אז כל בנ"י מכל מדינה צריכים להרים קול וליתן יד כנגד בני העולה כי ברוב שנים יתפשט ח"ו ויהי' לאבן נגף לכל בית ישראל ולדור אשר יולד כן הי' מעשה דפנחס כנגד שני שבטים ומחצה וכן הי' מעשה דרשב"א וכדומה אבל אם מדינה ומכ"ש עיר אחת חוטאים לתאות נפשם לתשוקת גופם וחמדת בשרם אך לא יהרסו לעלות בפרצות להתיר להם דבר כנגד הדת והדין מאשר קבלנו בידינו מאבותינו ורבותינו אז בודאי אשרי מי שזכה להחזירם למוטב אבל לצאת למלחמה מן מדינה אחרת אין רשאי והארכתי בדעת הרמב"ם אשר יצא חלוץ בכהן שנשא גרושה ודו"ק

גם דנתי שם דגדול הדור בעירו יוכל לגדור גדר כפי שכלו ותורתו ויראתו ול"צ לחוש דלמא שוגה ברואה כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ול"צ לשאול לכל חכמי מדינה וגדולי עולם כי לו לבדו הזרוע לעשות גדולות ולעלות בפרצות אבל מי שרוצה להתערב עצמו במדינה אחרת ולהרים ימינו כנגד אלפים מישראל לגדור בעדם אז צריך האיש אשר ילהב בשלהבת ד' לקרוא לרוב חכמי הדור ולישא עמהם כדת מה לעשות ולאמור לכו ונלכה יחד לכרוז בקול אחד שובו בנים שובבים הסירו רוע מעלליכם ואם לא אז אנחנו בשם ד' אלקינו נלך לעשות עמכם כדת של תורה אבל יחיד הגם אם כגובה ארזים גבהו אין לו הכח להיות מושל בזרוע על עיר או מדינה אחרת וכן עשה פנחס וכדומה וכן עשה רשב"א בימיו וכן הי' בכל הדורות מלפנים בישראל וחקרתי מן המדרשים מי שבידו למחות בכל מדינה או בכל הדור ועיין בספרי שערי חיים שער ג' והלואי יעזרני ד' להוציא לאור כללים ופרטים בזה והבן

(ו) עוד יצא לפלפל עלי אשר אמרתי דמצד תוכחה די עד נזיפה או הכאה ואם כבר קיים זה הי' ס"ד דמותר גם להושיט לו דמשום אפרושי מאיסורא ליכא במזיד והשיג פר"מ נ"י וז"ל משבועות דף ל' דמחייב אפי' ת"ח לילך להעיד לאפרושי מאיסורא ואם יאמר הדר"ג נ"י דשם לילך ולהעיד לב"ד צריך אבל ל"צ להפריש בעצמו היכן כ' זה דאדם צריך לילך לב"ד להפריש מאיסורא אם לא יגיד ונשא עונו בממון כתיב אע"כ דיש לאפרושי מאיסורא במזיד והך דלא יושיט ק' עכ"ל

יאמין לי שלא אדע להתחיל בתשובה תחילה (א) הלא שם האשה המבקשת להנשא וגם הב"ד אשר יחפצו להתירה כולם שוגגים בדבר ואינם מגידים ח"ו והאי ת"ח יודע שבעלה חי וצריך לילך להודיע להציל גדולים שלא יבואו לשוגג באיסורא ומי יכחיש שצריך אדם להפריש חבירו אשר יצא מכשול בשוגג מידו ובפרט להציל ב"ד שלא יתירו א"א בשוגג אבל אם חבירו מזיד אז אין צריך להפרישו ודו"ק. (ב) ועוד שם במצותו הוא עוסק שיודע עדות ומגיד עדותו והוי כהנחת תפילין ונטילת לולב שיש ג"כ מצוה שהעד יעיד אם ראה או ידע הגם שלא יפעל מאומה קיים מצותו במה שהעיד לו יהי' שליכא עבירת אם לא יגיד ונשא עונו עכ"פ הוא מ"ע להעיד עיין רמב"ם ריש ה' עדות ובס' המצות סי' קע"ה וז"ל הוא שצונו להעיד בב"ד בכל מה שנדעהו בין שיהי' בו מיתה מי שהעדות עליו או הצלתו או הפסד ממון או הריסותו אנחנו חייבים להעיד בכ"ז ולהודיע הדיינין מה שראינו או שמענו והנה הביאו ראי' על חיוב הגדת העדות מאמרו ית' והוא ראה או ידע עכ"ל ועיין בהרב המאירי בשבת דף כ"ט בד"ה וזה הביאור המשנה עיי"ש, ואם מ"ע להעיד להציל ממון וגוף אדם ק"ו להציל נפשו ונשמתו הלא בממון יש לפעמים והתעלמת אבל באיסור אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ד' והוא מצוה דילי' להיות עד ולהעיד ודו"ק, אבל שנאמר ממון חמור מאיסור שיהי' חיוב להפריש להציל ממונו ולא להציל נפשו זה לא שמעתי מעולם ודל"ב (ג) באמת יש לאו אם לא יגיד ונשא עונו א"כ צריך לבוא להעיד כדי שלא יעבור העד לאו וצריך לפזר ממון שלא יעבור לאו כמבואר ביו"ד סי' קנ"ג וכ"ז בעדות אבל אם הוכיח לחבירו ולא שמע אליו הי' ס"ד דמותר להושיט לו חידש הקב"ה לאו דלפני עור לא תתן מכשול ודו"ק

(ז) יצא הדר"כ נ"י לחדש דלהפריש חבירו מעבירה בשוגג הוא בכלל ואהבת לרעך כמוך דאין לך אהבה אלא להפריש מעבירה כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהל' אבל הגם דניחום אבלים ולשמוח חתן הם מדרבנן הוי בכלל ואהבת לרעך כמוך והוא הדין אפי' רק להפריש חבירו מעבירת שוגג הוי בכלל ואהבת לרעך כמוך עכ"ד

ולע"ד ואהבת לרעך כמוך הוא דוקא שלא לצער הגוף של חבירו או להיפוך לשמח אותו ולהחיותו כמו בסנהדרין דף מ"ה שעושין בית הסקילה גבוה י' לברר לו מיתה יפה