מחנה חיים אורח חיים חלק ב פג

בסקילה אם הרוצח יהרג ג"כ בשריפה או בסקילה או דלמא דוקא בסייף עיין בתו' מכות דף ב' בד"ה מה הנסקל אינו נסקל ועיין במדרש איכה בפתיחה על פסוק איש חכם נשפט דאין ב"נ רשאי להרוג אלא בסייף וע' ברמב"ם בה' מלכים פ"ג ה' ח' ועיין בפ"ט ה' ח' ויחלוש יהושע את עמלק לפי חרב ובעבור כן אמר אדום פן בחרב אצא לקראתך כי על חרבך תחי' אמר יצחק דוקא בחרב ודו"ק. ועוד צריך דיין הגם דב"נ חייב מיתה על ז' מצות שלו אבל מי נימא דצריך להמית אותו מיד אולי אם יבקש זמן זמנים טובא מניחים לו לחיות תחת שומרים דבישראל כתיב מצוה ובערת הרע מקרבך אבל בב"נ דלמא ממתינין לו אפי' עד שישיא לבניו ולבנותיו, וגם דלמא הי' הרוצח שליח מאדם אחר להרוג את זה הלא בב"נ יש שליחות לדבר עבירה וחייב המשלח ולא השליח כמבואר ברבה בראשית פ' ל"ד על פסוק שופך דם האדם באדם דמו ישפך וז"ל ע"י שליח שופך דם האדם ע"י אדם דמו ישפך עכ"ל וכ' במתנות כהונה וז"ל השולח שליח להרוג חבירו השולח חייב משא"כ בדין ישראל שהשליח חייב דאין שליח לד"ע עכ"ל ועיון במג"א ס' תמ"ח שהביא פלוגתא אי יש שליחות מעכו"ם לעכו"ם ובמדרש מבואר דילפי' מפסוק דאפי' לדבר עבירה יש שליחות ואולי דוקא בשפיכות דמים יש שליחות ולא בשאר דברים ודו"ק ואין כאן מקומו להאריך. ועוד יש לחקור דלמא הנהרג טריפה הי' וגברא קטילא קטל (חוץ לד' הרמב"ם שפוסק דב"נ חייב אפי' אם הרג טריפה עו' בה' מלכים) דלא אזלי' בב"נ בתר רוב דחידוש הוא בישראל דאזלי' בתר רוב ומה שאמרה תורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך דוקא אי בדקינן לי' מכל ח"י טריפות דלא חיישינן על ניוול המת בב"נ עיין חולין דף י"א וגם יש לחקור אי יש איסור לב"נ ליקח כופר לנפש רוצח אם יחפוץ ליתן ממון הרבה לצרכי רבים או שרבים צריכים לו שהוא חכם גדול ואיש מלחמה שרבים צריכים לממונו ולישועתו ודו"ק כ"ז צריך שיקול דעת דיין וכדומה הרבה דברים לכן אני על משמרתי אעמוד דצריך להיות דיין מבורר הנבחר לדון ולא כל הרוצה ליטול את השם דיין יכול לשפוט בב"נ כנלענ"ד

(ג) מה שהשיג כ"ת נ"י עמ"ש שדברי רמב"ן שכ' וז"ל ראה א' שעבר על אחת מהן ולא דנהו להורגו ה"ז הרואה יהרג בסייף עכ"ל מורים שאין לו להביא את העובר לדין אלא הוא יהרוג אותו ואם לא הרגו הוא מחוייב סייף והשיג הדר"ג נ"י עלי דדי אם מביא אותו אל השופטים ולכן לא כ' הרמב"ן אם ראה שחבירו עבר עבירה ולא הרגו ה"ז יהרג בסייף דח"צ הוא להרגו אלא מחוייב להביאו לשופטים וכ' ולא דנוהו כי דברי רמב"ן הם בהבנת הרמב"ם בעיר שכם שכל בני העיר לא השתדלו להקים דיינים על שכם שגזל דינה דפח"ח

הן לא אכחד שתיבות ולא דנוהו להרגו משמע שהוא לא ישב עליו לדון אותו לאמור לו תחת אשר עשית זאת בשאט לבך ועברת את מצות ד' יהי' מיתתך כפסוק יעכרך אלקים היום הזה כי בוודאי אפי' אם כל ב"נ יוכל להיות שופט על חבירו אבל עכ"פ צריך לישב עליו בדין ולא שירים חרב פיפיות ויחתוך ראשו כאילו הוא חרב נוקמת קנאת איש מרעהו אלא צריך לישב בדין להמציא לו פתחון פה עשות ולמה עשית הדבר הזה כמו שעשה הקב"ה עם אדה"ר ולכן החכים הרמב"ן לכתוב ולא דנוהו להרגו שלא פסק דינו שהוא מחויב מיתה אבל אם חרץ משפטו עליו הגם שאין ביכלתו להרוג אותו פטור וכן הוא כוונת הרמב"ם בעיר שכם שלא ישבו על שכם בדין לחרוץ משפטו שהוא בן מות הגם אילו הוא הי' גבר באחיו וכל אנשי מלחמה סובבים לראשו ולא יכלו להרגו אבל עכ"פ הי' להם לדונו ויען שלא דנוהו נתחייבו כולם מיתה והבן, שכל המקומות במשנה ובש"ס תיבות דן את הדין היינו הפסק אם גמרו לחיוב או לפטור זה נקרא דן את הדין (אבל לעשות אח"כ כפי הפסק הוא דבר בפני עצמו) שנים שדנו דיניהם דין שאין דן יחידי אלא אחד ועיין בשיקול הדעת מבורר הדבר לרוב וא"כ נכון דברי הרמב"ן ודברי רמב"ם אבל לעולם שאפי' יחיד הרואה צריך לדון אותו ואם לא דנהו יהרג אבל בוודאי הוא אמת ברור שאם הביאו לפני השופט עשה את שלו ונחשב כאילו דנהו וכאילו הרגו בידים כל החולק ע"ז הוא חולק על האמת הגם שלא קיים להיות זריז לקיים מצוה בגופו כמו שהקשה הרמב"ן על יעקב למה לא הי' מן הזריזים אבל בוודאי אינו חייב מיתה אם לא הי' מן הזריזים והבן

(ד) הדר"ג נ"י השיב על אשר הי' נפלאת בעיני למה תמה הרמב"ן על שלא עשה יעקב המצוה להרוג עיר שכם והלא אין ערבות רק על בני העיר ולא חל הערבות על בני עיר אחרת וכ' פר"מ נ"י וז"ל הרי יעקב קנה שם חלקת השדה ונחשב לבני העיר עכ"ל

פלא גדול בעיני איך יצא זה מקולמסו א"כ הי' החיוב על יעקב ובניו כמו על עיר שכם וזכו שמעון ולוי וקיימו המצוה אשר הוטל עליהם ואיך הי' להם רשות להרוג כל אנשי עיר שכם אטו אם ב"נ אחד יעבור עבירה וקם אחד ועשה כדין שהרג החוטא ילך מיד ויהרוג כל אנשי עיר יען שהם לא עשו המצוה בקודמים אין זה אלא דברי תימה ואטו יען שלא הי' מן הזריזים לעשות נתחייבו מיתה הלא מצינו בפנחס שנתקנא לד' והרג זמרי השיב את חמת ד' מעל בני ישראל וכפר בקנאתו על כל העם וה"ה אם בני יעקב בכלל בני העיר שכם א"כ שמעון ולוי יהרגו שכם ולא יהי' עון על יתר בני העיר

ואולי יש לתרץ יען שמלו עצמן כדי לסייע ידי עוברי העבירה שתשאר דינה אצלו לכה"פ הי' להם לסרב שלא למול את עצמן אז בוודאי הי' בני יעקב מקיימים אשר אמרו "ולקחנו את בתינו והלכנו" להוציא את הגזילה מתחת ידו אבל כיון שלא סירבו למול עצמן גילו בדעתיהם שמרוצים במעשה העבירה ומחזיקים בידו אז לא נתכפר להם במה שבני יעקב יהרגו את שכם בעל העבירה ונתחייבו מיתה ודו"ק

אך האמת עד לעצמו דכתיב ויחן את פני העיר ופי' התרגום אונקלוס וז"ל ושרא לקבל קרתא עכ"ל וכ' הרמב"ן שם וז"ל ולא רצה להיות אכסנאי בעיר אבל שתהי' תחילת ביאתו בארץ בתוך שלו ולכן חנה בשדה וקנה המקום הזה להחזיק בארץ עכ"ל והי' רק גר אשר אין לו רשות אפי' לסחור בעיר רק כאשר ביקש חמור שיתנו לשכם בנו דינה אמר להם ואתנו תשבו והארץ תהי' לפניכם שבו וסחרוה והאחזו בה משמע מקודם לא הי' רשות ליעקב ובניו לבוא בעיר לסחור כי גרים המה וכ"כ ספורנו וז"ל וסחרוה עם היות הסחורה אז בלתי מותרת לגרים כאמרם בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב עכ"ל הרי מבואר שלא הי' נכלל בתוך אנשי העיר ויותר מזה מצינו בחו"מ סי' קס"ג אפי' קנה בית בתוך העיר י"א דוקא אם דעתו להשתקע שם אבל ביעקב אבינו שלא הי' רוצה להשתקע שם רק לשוב אל אביו ממש ודו"ק. וזה עשרים שנה תירצתי קו' טו"א מגילה י"ט דפרוז בן יומו קרוא פרוז והקשה מב"ב דף ח' דיושבי עיר הוי דוקא ל' יום ואמרתי דלק"מ והדיח יושבי עירם קאי