מחנה חיים אורח חיים חלק ב עט

לאו אשר מחויב למסור ממונו עיין בא"ח תרנ"ו וביו"ד סי' של"ד אף שנפטר ממצות תוכחה ובכל אופן אפי' אם לא הוה בתרי עברי דנהרא איכא משום מסייע ידי עוברי עבירה עיין בא"ח סי' קס"ג וסי' שמ"ז ודג"מ מחדש דבישראל גדול במזיד ליכא מצוה להפרישו דלא כמשמע מפשטות הש"ך ומג"א והבאתי ראי' דא"כ פשיטא דלא יושיט אם לא יכול ליטול מעצמו דהא מצווה להפרישו וע"כ דבמזיד אין מצווה להפרישו והי' ס"ד דמותר גם להושיט לו קמ"ל דכאן יש לאו שבגופו לפני עור והוה הדין דצריך לסבול כמו אם יעבור על שאר לאו אבל להקשות דלא יושיט משום מצות תוכחה לק"מ דכבר הוכיחו על פניו בשאר לאוין ולא שמע אליו רק גער בו והכה אותו אבל עכ"פ הוא מצווה להפרישו אם יש בידו למנוע ממנו האיסור וא"כ ש בתרי עברי דנהרא יש בידו להפרישו אלא ע"כ כדברי הדג"מ ודו"ק

ועוד חקרתי במקו"א דמצות תוכחה לא חל רק כשנראה החטא אז בא מצות תוכחה אבל אם אחד מסופק אם חבירו יחטא לא חל עדיין מצות תוכחה שאין בעולם עדיין נשיאות חטא אבל רואה או יודע בבירור שרגיל לחטוא בהנה כמו נשים בעיו"כ כ' הרמב"ם בסה"מ סי' ר"ה וז"ל אבל אנחנו מצווין שלא לחטוא ושלא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה ואם ישתדל להמרות חייבים אנו להוכיחו ולהשיבו ואעפ"י שלא יצא עדות וחייב עליו דין והוא אמרו יתעלה הוכח תוכיח את עמיתך עכ"ל אז יש תוכחה אבל מצות ב"ד מצווין להפרישו הוה אפי' בספק שלא ליתן ביד תינוק דבר איסור עיין גמ' ומג"א סי' שמ"ז ושם בנזיר מבואר אפי' דהוה ספק אם ישתה ובגוי ליכא מצות ערבות ועיין בפלתי סי' כ"ז ובתב"ש פסחים כ"ב והבן זה

ויש לי פלפול נאה עם אחי הרהמה"ג הרב ר' זוסמאן נ"י על ספרי מ"ח סי' ס"ג בד"ה איידי דחקרתי שם איך בעל יהודא ולא ידע מי הוא דהא כסתה פני' דלמא היא מאחת העריות ואמרתי דסמך דלא תכשיל אותו בלפני עור יעו"ש והקשה אותי אחי הרב נ"י הכי אוסף על מצות ב"נ לאו דלפני עור והשבתי לו בירור מכמה מקומות ברש"י ורמב"ן בתורה דלאו דלפני עור הוא בב"נ כמבואר ברמב"ן בנחש וברמב"ן באברהם ובאבימלך וכדומה כי הוא בכלל רוצח כי גדול המחטיא יותר מן ההורגו אך תלמיד אחד הראה לי תוס' בע"ז דאין שייך בב"נ לפני עור ואין כאן מקומו (ועיין תוס' חגיגה ובמ"ל)

וגם נפלאת בעיני ששמח שמצא במג"א דתוכחה הוא רק במזיד וא"כ איירי שם בפסחים בשוגג וקשה הא א שם בדבר אשר מחליטים מוטב שיהי' שוגגים ואל יהי' מזידין ולא צריך להודיעהו א"כ ליכא מצות תוכחה אבל במקום שמחויב לעשות משוגג מזיד א"כ גם זה נכלל להוכיח ולהודיע לו האיסור שיהי' מזיד וא"כ עדיין קשה הא צריך להודיע לו להיות מזיד מהכ"ת יושיט לו והלא אמרו מניין דשלא יושיט כוס יין משמע חבירו עומד קרוב ממנו שיוכל להודיע לו כמו ויושט לה המלך את שרביט הזהב ודוק

ובזה נסתר מה שהזכיר כאשר הי' אצלי בשנה העברה הקשה לי על הרא"ש פ"ק דשבת למה חקר מחמת דלא גרע מקטן תיפוק לי' משום דאיכא מצות עשה להוכיח ומכ"ש שלא יסייע לעבירה עכ"פ

ידעתי אהובי ידעתי וגם אזכור אשר השבתי לו לא מצאתי אם עדים מתרים באיש שרוצה לעבור עבירה ויש בידם למנוע ממנו העבירה ולא עשו כן א"כ נימא הנך עדים רשעים נינהו שעברו על שלא מיחו והפרישו ואיך יהיו מעידים עליו אלא בודאי דיחיד אינו מצווה להפרישו רק להגיד שזה עון שיבא עליו עונש מיתה או מלקות ואם מתיר עצמו למיתה או למלקות ואומר אעפ"כ נפשם הצילם והוא רשע בעונו ימות וחטאים תרדף רע במלקות אם עושה בשוגג יש לו כפרה בקרבן אם איסור מיתה או כרת ומאי איכפת לעדים להודיע לו אולי יהי' נעשה משוגג מזיד דהא לא ניתן התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ומוטב שיהי' נשאר שוגג ויהי' לו כפרה בבטח ולכן החכים הרא"ש דיש חיוב עליו להפריש כמו בקטן אצל נבילות דב"ד מצווין להפרישו וכעת אשר אני עוסק בה נגלה דקשה קו' הדר"ג נ"י דמבואר בסי' תר"ח בעבירה המפורשת בתורה צריך לעשות מזיד משוגג וממילא חל עליו גם מצות תוכחה להגיד לו ולהוכיח אותו שלא יעבור במזיד א"כ נשאר קו' הדר"ג נ"י דבלא"ה אסור דהא צריך להוכיחו

שוב התבוננתי דלק"מ דרא"ש בא להשמיענו שלא יאמר אני אתן לו כדי שלא יאמין שאני קופץ ידי מצדקה ואח"כ אני מוכיח מומו אם ישמע טוב ואם לא ישמע מה איכפת ומשמיע דנהפוך הוא שיש איסור בדבר אם מניח לו להוציא הגם דפטור אבל לא קיים מצות הפרשה וק"ל

ומה שהתפלא מאין נלמד חילוק בין שוגג למזיד ביחיד כי בתורה נאמר רק שופטים ושוטרים לב"ד לייסר את העם וזה במזיד וממילא ידעינן גם שוגג אבל ליחיד להפריש בשוגג מנ"ל איך יש רמז על זה בתורה עכ"ד הדר"ג נ"י

לא ידעתי למה התפלא עלי הלא סברה דמה מזיד דקטן דצריך להפרישו יען דמזיד שלו שוגג הוא וממילא ידעי' שוגג דגדול מהכ"ת יהי' מצווה להסיר אבן אם ילך עור בדרך ועוד הוה שליח הב"ד מסתמא להציל בני ישראל גם מעבירת שוגג עיין ש"ך יו"ד סי' קי"ט אם מכר לו טריפות בשוגג ואכל צריך להחזיר לו הדמים דצער לו דאכל טריפות הגם שיש לדחות דמאכל איסור שאני כמ"ש תוס' חולין דף ה' ד"ה צדיקים עצמן לא כ"ש אבל לא מצינו מי שמכר מלבוש שעטנז עד שנתבלה שיחזיר לו הדמים מ"מ השכל מחייב דעל שוגג כל ישראל שלוחי ב"ד להפריש אבל להיות מצווה להפרישו במזיד הוא רשע בעונו ימות רק הב"ד מחויבים לעמוד בפרץ כחכז"ל בני אם ערבת לרעך יעיין בשערי חיים שער ג' אות ד' והוא כח ב"ד לרדות בו בפרך כי עליהם להקים התורה וע"ז לא מהני שליחות כי הוא מצוה שבגופו ושפטו את העם בכל עת ועל פיהם יהי' כל ריב אבל לא שייך בו שליחות כנלע"ד

(ג) ומה שפרשתי בחקירת דג"מ את דברי הרמב"ם דברישא איירי בשוגג לכן כ' קרעו מעליו ובסופא דאיירי במזיד לכן כתב רק שפושט ולא כתב קרעו וכתב הרד"ג נ"י וז"ל והוא תמהון גדול דאם בשוגג למה קורעו יאמר לו הפשט והלא אינו עבריין ויפשיט מעצמו ואם יאמר לו דאינו רוצה להפשיט שוב הוא מזיד ופלא עכ"ל

גם אני חקרתי תל"י במק"א רק מה דפשיטא לי' להדר"ג נ"י בעיני נהפוך הוא בשעה שרואה על חבירו כלאים בא עליו החוב להפרישו מן החטא אשר חוטא בשוגג דזה כח ערבות שכל ישראל מחויב להפריש את חבירו ואפי' מן השוגג דכל אץ ברגלים חוטא במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב עיין נב"י ח"ר א"ח סי' ל"ח וא"כ צריך לעשות מה שעליו וממילא לא יבוא עליו מצות תוכחה דמה יוכיח אותו אם הוא שוגג ומהכ"ת יוכל לעשות זאת