מחנה חיים אורח חיים חלק ב עח

וכן משה רבינו ראה שאין שופט לעשות דין דכתיב ויפן כה וכה וירא כי אין איש אז עשה הוא את הדין כי הי' מומחה לרבים שהי' משבט לוי אשר הי' המורים במצרים כנודע ממדרשים ומרמב"ן בתורה כחכז"ל לכו לסבלותיכם וכן שמעון ולוי עשו דין בשכם כי היו מומחין יודעים הדין אבל אם יש שופטים בארץ אז אם גוי עובר עבירה צריך לדון אותו דיין דוקא ולא שכל מוצאו יהרגהו כנלפענ"ד ובכל זאת צריכים אנו לדברי מדרשים שם יען שרמב"ם פסק דגוי שהכה ישראל מחויב מיתה רק בידי שמים ולא בידי אדם וא"כ איך הרג משה את המצרי אלא ע"כ שגזל את אשתו וק"ל

ורמב"ן פ' וישלח הביא בשם רמב"ם וז"ל והרב השיב בספר שופטים ואמר שב"נ מצווין על הדינין והוא להושיב בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהם וב"נ שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להורגו הר"ז הרואה יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראוהו וידעו ולא דנוהו עכ"ל הפשטות משמע כדברי הדר"ג נ"י שאפי' הדיוט הרואה בחבירו עובר אחת משבע מצות מחויב הוא להורגו הוא העד והוא הדיין ואין לו להביא אל הדיין או אל השופט אשר יהי' עליו ואם לא הורגו הוא מחויב סייף ורמב"ן השיג על הרמב"ם דעל מצות עשה לא נהרגין ומצות דיינין היינו שאם ב"נ עובר על עושק או גזילה שנהרג עליו יעו"ש ולדעתי שהרמב"ם סובר דהכל נכנס בכלל הדינים להורות כי יפלא דבר אם זה אסור או מותר וגם להזהיר העם ברבים שידעו את הדינים ואם אח"כ עבר צריך שיובא לפני דיין הבקי בדינים והוא ממונה לרבים שנקרא שמו דיין כנלע"ד

אך מה שהשיג הרמב"ן על הרמב"ם אם אמת כדבריו למה לא הי' יעקב אבינו זריז במצוה לעשות בעצמו הריגת עיר שכם ולא די שלא הי' זריז קצף על בניו על שהי' קדושים לעשות משפט כתיב יעו"ש

בער אנכי מלהבין דבריו הכי יש ערבות על בני נח שאם אחד יחטא בעולם שיבואו כל בני נח לנקום כי בב"נ נעשה המצוה על כל עיר ועיר לבדה שכל בני עיר מחויבים להושיב דיינים ושופטים את בני עירם ואם לא עשו כן כולם חייבים מיתה אבל אין שום ב"נ מעיר אחרת מחויב להרוג אותם כיון שאין דר עמם וא"כ הגם שרמב"ם תי' קושי' הגדולה איך עשו שני שבטי ישראל מעשה להרוג נקיי נפש בעבור שאחד עשה נבלה באחותם ותי' הרמב"ם שכל בני שכם הי' מחויבים מיתה וא"כ לא שפכו שמעון ולוי דם נקי אבל גם הם לא הי' מחויבים לעשות כן וגם יעקב קצף עליהם למה להם להכניס בסכנה בדבר שהם פטורים ממנו הלא הרבה שלוחים למקום ודו"ק

ועוד יעיין שאדמ"ו מרן חתם סופר סי' רצ"ה וכיון שהתפלא על הש"ך שאמר בגר קטן כח ב"ד יפה ונתקשה אדמ"ו ז"ל איזה כח יש לב"ד של ישראל על קטני או"ה ומסופק אם ב"ד של שבט אחד יש להם כח על קטני שבט אחר והביא דברי רמב"ן פ' סדום שזה הי' חטא של ישראל שעלו למלחמה ולא שאלו ב"ד של שבט בנימין כי להם לשפוט שבטם ולא שבטים אחרים יעו"ש וכתבתי על הגליון שם וז"ל עיין מג"א סי' קנ"ג ס"ק ל"ז שהעיר מדברי ריטב"א דאין ב"ד עיר אחרת יכולין לעשות תקנה על בני עיר אחרת לענין הכרזה ואולי ספק של אדמ"ו ז"ל שב"ד של שבט יש להם כח יותר ועיין בח"מ סי' ק"ט ובמחה"ש סי' קנ"ג ועיין רמב"ם הל' סנהדרין והל' ממרים וק"ל וא"כ מהכ"ת הי' בב"נ חייב על גרים כיעקב ובניו לשפוט עיר אחרת והגם שמצינו דעלה פנחס וכל ישראל כנגד בני גד ובני ראובן בבנין המזבח שאני התם כמובן ודוק

וגם אם ת"ל דבב"נ מחויב עיר אחת לשפוט בני עיר אחרת היינו בני נח עם ב"נ אבל יעקב ובניו שיצאו מכלל ב"נ ואמרו כי נבנה עשה בישראל איך יהי' חיוב על יעקב ובניו לשפוט את בני נח יעיין בחדושי ר"ן בסנהדרין נ"ז דחקר איני הי' לשכם שופטים ואקצר

סוף דבר שלדעתי [הגם שלכאורה] מי שאינו ממונה יכול להיות שופט להמית הב"נ העובר עבירה כדמשמע מרמב"ם צריך להיות דיין ממונה דאל"כ הי' לגמ' לומר ב"נ נהרג ע"י אחד שראהו עובר עבירה ודנקטו ע"א ודיין אחד משמע דרואה חבירו עובר עבירה לא יכול להרוג אותו עד עמדי לדין לפני דיין מומחה רק אם לא נמצא דיין אז הרואה יכול לדון עליו כנלע"ד

ומה שמוסיף דע"כ דבני ישראל כבר יצאו מדין ב"נ דאל"כ איך הרג משה למצרי משום דגוי המכה לישראל חיוב מיתה וקשה הא גוי המכה לגוי אינו חייב מיתה והלא אז היו לבני ישראל ג"כ דין ב"נ וע"כ דכבר הי' להם דין ישראל וא"כ ניחא דאמרו מי שמך לאיש שר ושופט דלישראל צריך ב"ד באמת כבר האריך בקו' הנ"ל הפרשת דרכים בדרך דוד וגם בדרך האיתרים דרוש שני מגמ' הנ"ל והוכיח דהי' להם דין ישראל ומהר"ש תי' דרצה להמית את ישראל יעו"ש

ונ"ל דאבות יצאו מכלל בן נח משעה שהתגייר אברהם אבינו אבל לכלל ישראל לא בא כמו דמצינו בעבד דיצא מכלל ב"נ ולכלל ישראל לא בא וא"כ גוי המכה אותו חייב מיתה אבל לענין שישראל חבירו יכול לשפוט אותו בדיין אחד ובע"א ובלא התראה דהי' כל זה חידש הקב"ה אם כבר בא לכלל ישראל וגמ' יליף אם משה הרג למצרי יען שהרג עברי שיצאו מכלל ב"נ מכ"ש לישראל גמור ויש להבדיל עוד בין עבירה שכבר נעשה לא צריך ב"ד אבל בעתיד צריך ב"ד ויעיין מרגליות בטו"א בחגיגה דף ג' בד"ה שהי' תחלה לגרים שביאר זה דעשו נקרא ישראל מומר דאבות יצאו עכ"פ מדין ב"נ וגמ' חולין גיד הנשה נאסרה ובהמה טמא עדיין מותרת דעדיין לא נכנסו לכלל ישראל ודוק ויעיין ילקוט מכה איש עברי מאחיו שהי' האיש משבט לוי יעו"ש וא"כ הי' משה נשיא שלו וק"ל

(ב) עוד השיג על מה שהחזקתי דברי דג"מ דמצווין להפרישו הוה בישראל גדול שוגג אבל אם במזיד עובר אין צריך חבירו להפרישו דמוכח כן מגמ' מניין שלא יושיט כוס יין לנזיר אם לא בתרי עברי דנהרא ת"ל לפני עור לא תתן מכשול וקשה מהכ"ת יושיט הא מצווה להפרישו אלא בוודאי אין מצווה להפרישו והשיג עליו הדר"ג נ"י דעכ"פ קשה איך קאמר מניין שלא יושיט וודאי דלא יושיט משום מצות תוכחה ועוד קשה דגם ל"ת איכא בתוכחה דילפינן מן וכשלו איש באחיו ומדצריך קרא למצות תוכחה ולא ידעינן מן וכשלו וע"כ מוכשלו איכא ל"ת כמו כן בכל מקום וצריך מצות תוכחה לעשה וא"כ פשיטא דלא יושיט כיון דכל ישראל ערבים זה בזה אלא ע"כ דמיירי בשוגג דליכא מצות תוכחה כמבואר במג"א תר"ח עכ"ד

נפלאתי על הדר"ג נ"י הכי לא משכחת דהוכיח אותו עד שיצא כדת של תורה עד נזיפה או קללה או הכאה וכדומה וא"כ יצא מכלל ערבות וגם מ"ע של תוכחה וחקרו חכז"ל אם לא בתרי עברי דנהרא יש לאו דלפני עור הגם דליכא מלקות אבל עכ"פ עובר בגופו