מחנה חיים אורח חיים חלק ב עז

זה תכלית בעלי דינים שיבואו לדיין לשפוט ביניהם וכל אשר יצא מפיו יעשו שניהם יחדיו ברצון הטוב

ולדעתי הגם שגוי נהרג בע"א אעפ"כ אם יבוא מעצמו ויודה שעבר אחת מאזהרות אשר חיוב עליו מיתה לא יהרג והגם שהדיין קרוב או עד קרוב נאמן עליו כמבואר ברמב"ם וז"ל ועפ"י קרובין עכ"ל היינו אפי' העד וגם הדיין קרוב בכל זאת עפ"י עצמו לא נהרג דשאני קרוב מבחוץ מאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע עיין סנהדרין דף ט' וכתובות דף י"ט דמשמע מרש"י דכל הטעם דאין אדם משים עצמו רשע יען שקרוב פסול לעדות וא"כ במשמע דבב"נ דקרוב כשר לעדות יהי' ג"כ משום משים עצמו רשע וצ"ע

בכל זאת נ"מ דשאני לעשות עצמו רשע או להיות עד על עצמו להמית אותו דאולי הוא מן המחכים למות ומבקש שאיש יקח את חייו דעכ"פ צריך עדות ע"א כשר דהא אשה פסול לו לעדות כמבואר ברמב"ם וז"ל אבל לא בעדות אשה עכ"ל ואדם על עצמו אינו בגדר עדות כנלע"ד

ואל יפלא שדוד הרג גר עמלקי שאמר שהמית שאול ופי' שם ברלב"ג שלא הי' גר צדק אלא שדר בארץ ישראל משמע שב"נ נהרג עפ"י עצמו לק"מ דהרמב"ם כתב בפרק ח"י מה' סנהדרין הל' ו' וז"ל גזירת הכתוב שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא עפ"י שנים עדים וזה שהרג יהושע את עכן ודוד גר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות הי' אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה שמא מהעמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעים החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת המלך הוא עכ"ל ואותו סברה שייך ג"כ שלא להרוג ב"נ עפ"י עצמו וק"ל

ב. הגם שבן נח אין צריך התראה ויתיר עצמו למיתה אבל עכ"פ צריך להיות מוכח ממעשיו שהוא מזיד או אומר מותר שקרוב למזיד עיין בכ"מ ובלח"מ פ"י מהל' מלכים הל' א' ואם שגג פטור וכן יש דינים מי שמשמר שבת חיוב מיתה בידי שמים ומכה ישראל חייב מיתה או עוסק בתורה חייב מיתה וכולן רק בידי שמים אעפ"י שלא נהרג בידי אדם וכן לדעת אם שיתף ע"ז מותר לו או אם צריך לקדש שם שמים ולמות על קידוש השם או לא וכן אם מותר ליקח שוחד או להטות משפט או לסלק עצמו בעבור פחד והיזק עיין ירושלמי בזה או אם מחויב על השחתת זרע וכדומה וכל הטעם דאומר מותר חייב מיתה בידי אדם בעבור שהי' לו ללמוד ולא למד ואם לא יהי' אנשים ממונים ללמד מאין הי' לו ללמוד ולכן צריכים דיינים מומחים שהם ג"כ שופטים הקוראים בשם ד' ללמדם לדעת מה ה' שואל מהם לעשות או להשמר בעשה או להשמר בל"ת

ולדעתי מה שכתב הרמב"ם פ"י הל' מלכים וז"ל ולעולם אין עונשין מהם לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצוה עכ"ל והביא מרן חתם סופר ז"ל בסי' שי"ז קו' גדולה הא שיעורין לא נאמרו לבני נח והרא"ש בתשובה כתב שלבת לי"ב שנים ולבן לי"ג שנים נעשים גדולים הוה בכלל שיעורין הנאמרים למשה מסיני וא"כ הי' ראוים לענוש קטן בב"נ ותי' מרן דיש קטן ממש שאין בו דעת זה פטור גם בב"נ אבל בפלגות ראובן גדולי חקרי לב במופלא סמוך לאיש ואעפ"כ בישראל תלי' דווקא שנים ובשערות זה הלכה למשה מסיני בישראל דוקא דפח"ח

הן אמת דבמקו"א הבאתי דברי ריטב"א שאינם משמע כן דבש"מ בכתובות דף י"א בד"ה גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד כתב וז"ל פירש רש"י ז"ל שהביאוהו אביו ואמו לב"ד לגיירו אע"פ שלא נתגיירו הם ואעפ"י שהוא אין בו דעת כלל מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכ"ש כשיש לו דעת והוא בא מעצמו להתגייר ולאפוקי כשאין בו דעת כלל ואין אביו ואמו מביאים אותו לב"ד שאין מטבילין אותו הריטב"א ז"ל עכ"ל משמע דקטן שיש בו דעת ובא מעצמו להתגייר גם הוא בכלל שמטבילין אותו על דעת ב"ד ולדברי אדמ"ו כיון שיש לו דעת הוא בכלל גדול בב"נ דלא נאמרו בו שיעורין ודוק וגם עוד הביא הש"מ שם שיש מביאים ראי' דמהני הגירות מדאורייתא וכתב וז"ל ויש מביאים ראי' דגרות קטן מדאורייתא מדכתיב גבי גזל גר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו ואמרי' בסנהדרין איש אתה מצווה לחזר אחריו אבל קטן אי אתה מצווה לחזור אחריו אם יש לו גואל אלמא משכחת לה גר קטן מן התורה או שגיירוהו על דעת ב"ד או שנתגיירו בניו ובנותיו עמו עכ"ל ותירצו תירוצים שונים בנתגיירה מעוברת או בשפחה מעוברת ולא תי' דיש הבדל אם הי' קטן בר דעת והגיע למופלא סמוך לאיש דמהני מדאורייתא ובין גר קטן שהביאו אביו ואמו דשם לא הוה מדאורייתא וק"ל

ועכשיו נ"ל דלק"מ דאם הוא נשאר בן נח אז לא נאמרה בו שיעורין אבל איך יהי' הגירות מהני הא בתורת משה מסיני הקטן אינו איש ואיך יכנוס קטן בכמות השנים בדת ישראל אם בדת ישראל מעשה קטן אינם כלום הלא היום או למחר יחלל שבת ופטור בדת ישראל שהוא קטן ואיך יהי' נחשב לגר גמור הא הוה תרתי דסתרי אהדדי אבל לעולם אם הוא ב"נ עונשין אותו אם הוא בר דעת ודו"ק

נחזור לענינינו שהאמת כדברי אדמ"ו שהקטן היינו שאין בו דעת שלימה ולא הי' אצלו החיוב ללמוד ואפי' למד אין לו לב להבין מי הוא הקב"ה המצווה עיין [תוספתא פ"ה דנדה על] המשנה בת י"א שנה נדרי' נבדקין ויראה פלא שבדק אם אינו סובר שהחמה אלקות וא"כ פטור דאינו בר מצוה אפי' אם עשו התראה לא מהני ודוק

ובזה יובנו לי דברי הרמב"ם שכתב חייבים להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך וביאר (א) לדון בשש מצות עכ"ל היינו כי יהי' דברים הנוגעים בעניני שבע מצות כי ישאל איש אם זה בכלל עריות או עושק או גזילה או ניזקין או בגדר אונס או מפתה וכדומה (ב) להזהיר את העם שידעו מה ה' שואל מאתם שיהי' יודעים עונש כל עבירה עם כל הסעיפים מה שנכלל בכל מצות ואזהרות שלהם וגם לידע שעל עבירה זה בא מיתה בידי אדם ועל עבירה זה מיתה בידי שמים וגם שבר דעת יומת אפי' קודם י"ב שנים אם הוא בר דעת וכדו' שעי"כ שיש לו ממי ללמוד ולא למד יומת אח"כ אפי' אם הי' אומר מותר ואח"כ ביאר הרמב"ם אם הי' כאן דיינים ושופטים שהי' לו מקום לשאול אם יש לו דבר וגם יש שופטים שהי' מורים בעם ועבר עבירה אז נידן בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה אבל דווקא מי ששמו דיין שיודע הדינים לדון על פי דת הנותן בב"נ אבל הדיוט אין רשאי להרוג חבירו בן נח כי מי שם אותו לאיש שר ושופט או דיין ומוכיח הלא יש שופטים בארץ אבל אם לא עשו משפט למי שגוזל כולם חייבים יען שראו הגזילה בעיניהם ולא מושיבין לשפוט את האיש ולא נתחייבו כל אנשי שכם מיתה רק יען כי אנשי שכם ראו גונב נפש ולא השיבו דיינים אז כולם חייבים מיתה על שלא מושיבים דיינים לעשות משפט בארץ ודוק