מחנה חיים אורח חיים חלק ב עה

ובזה יופשט מה שהעיר מעלתו נ"י בחקירה על הא דאמרי' מכין אותו עד שתצא נפשו וז"ל לכאורה דאף דמכין אותו עד שתצא נפשו מכל מקום כשאמדוהו הרופאים שאם יכה אותו הכאה אחת ימות מיד משמע דאין מכין אותו דזה רק הריגה ממש ואין לי ראיה בזה עכ"ל כפי מה שביאר במגילת אסתר דיהיה לב"ד כח להמית אדם הוא דבר גדול והצריכה התורה לברר שיש כח לב"ד להמית או ללקות שהוא כדמות מיתה אבל לכוף לגרש אשה אסורה הוא בכלל מצות שופטים ושוטרים משמע דאי אפשר שיהי' רשות ללקות מכות גדולות אשר יוכל להמציא מהם מיתה רק מכות עד שתצא נפשו ולא עד בכלל אבל הרמב"ן דמדמה זה כמו למיתת ב"ד כך גם כאן הוה צווי לב"ד שלא להחטיא ארץ ועיין בנמוקי רמב"ן בתורה שרמז על הספרי שהוא מ"ע על הב"ד משמע שגם הכאות האלו הם מכות גדולות אשר יגרמו אפי' מיתה ולכך הוצרך התורה לגלות שלא נשמע מן מצות שופטים ושוטרים ודוק

ולא אעלים מה שנראה לי על הערתו דנאמר שמותר אפי' להלקות מן פסוק וקדשתו דפנו וילפי' כן בכל עבירות ותי' דלמא מצות כהונה שאני עכ"ד נראה לי דמצות עשה וקדשתו הוא מצוה על כל ישראל ומן תיבת וקדשתו ילפי' לכבד הכהן ולפארו ולנשאו ואפי' הכהן מאן ימאן ולא יבקש פאר וכבוד והדר ואעפ"כ יש מצוה לעשות לו כבוד והתנשאות בעל כרחו כמבואר ברמב"ם בסה"מ מצוה ל"ב שהאריך בחקירה הנ"ל סיים וז"ל לשון ספרי וקדשתו על כרחו לומר כי זה צווי נצטווינו בו ואינו בבחירת הכהן עכ"ל וממילא ילפי' וקדשתו דפנו בע"כ הגם שיצעק מאי איכפת לך הלא אתה קיימת מצות תוכחה ואני איני חפץ לשמוע אליך מכל מקום יכה אותו כי הוא מצות כל ישראל לקדש הכהן בעל כרחו הן לכבדו ליטול מנה יפה ראשון וה"ה ללקות אותו להיות נשאר בקדושה והוא מצות כל איש ואיש מישראל יש עליו קיום מצוה לקדש הכהן ולכן כל איש ואיש אשר יוכל לדפנו חייב להכות אותו כמו שמחויב כל איש ואיש מישראל לקרוא לו ראשון לס"ת וא"כ אין לילף מיניה על שאר עבירות אשר אדם עובר שיש ביד שום אדם להכות אותו ולולא שנמצא מ"ע בפרטות על הב"ד להקים הדת גם הם אינם רשאים להכות ואין לדמות מ"ע וקדשתו שהוא מ"ע על כלל ישראל ואם הכהן עובר אז כל ישראל מחוייבים מכח מ"ע שלהם לעשות כל התפעלות כנגדו ובזה יש לי פלא על הב"י א"ע סי' ו' שמדמה הדברים אבל אין כאן מקומו להאריך ולא מצאתי שהרמב"ם יעתיק וקדשתו דפנו ואולי שסובר דדווקא דרשינן בע"כ לכבדו ולפארו ולא לדפנו

(ד) וראיתי במכתבו שהתפלא על הרא"ש בריש שבת שכתב מדרבנן צריך להפרישו ונתקשה הא אפי' מדאורייתא צריך להפרישו כדמוכח גבי דפנו ביבמות אלא ע"כ היחיד אין צריך להפריש מן התורה רק ב"ד מצווין מן התורה עכ"ד בודאי שמחשבתו על קושי' הגמרא למה לי דפנו שפי' רש"י בעבירה מפורסם או ספק עבירה אנו מכין ולא צריך קרא דדפנו דאל"כ מדפנו גופו איכא להשיב מצות כהונה שאני ועוד כמש"ל דזה מצוה על כל איש ישראל לקדש הכהן רק מקושית הגמ' שם קשה לו על הרא"ש גם אני הקשתי תיפוק דשבת יש בו מ"ע של שביתה וא"כ דומה לסוכה שאינו עושה דכייפי' ליה כמבואר בכתובות וכופין אותו עד שתצא נפשו וק"ו הדברים מה התם שהוא חפץ לבטל מ"ע בשב ואל תעשה כופין אותו ומכ"ש כאן שאנו כופין אותו בשב ואל תעשה ולא יבטל העשה בקום ועשה וצע"ג אלא פשיטא דגם לקיים מ"ע אין רשות ביד אדם פרטי לכוף לחבירו רק ב"ד דווקא ויעיין רמב"ן בתורה דיש מצות עשה של שביתה אם עמל כל היום בסידר אבנים ועצים בחצר גדול וגם שלא עבר מלאכה דאורייתא עבר על העשה של שביתה יען שגופו עמל ולא שבת אבל מה שנחשב מדאורייתא למלאכה עובר על העשה של שביתה אפי' לא עמל גופו בו ודוק

ועלה בדעתי ליישב קושית מעלתו נ"י דשאני באיסור שיש בנשים פסולות דשם מלבד איסור שלו ושלה דגם היא עוברת דלא יקחו כתיב עוברים שניהם על לפני עור דהוא מכשיל אותה והיא מכשלת אותו ובודאי מי שחוטא ומכשיל גם חבירו מצווין להפרישו שלא יהי' כירבעם בן נבט אבל בשבת שהא לבדו חוטא במזיד דלמא נימא תמותת רשע רע דמו בראשו את קול האזהרה שמע ולא חפץ להיות נזהר ולכן הביא הרא"ש ראיה מקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו הגם שהוא לבדו יחטא ומכ"ש גדול שלא יעזור לו ודוק ומיושב בזה גמרא בב"ק דף כ"ח דרבו מכה לעבד דשם דשפחתו ג"כ מוזהרת שלא להכשילו בלפני עור וגם הוא מכשיל אותה בלפני עור ואז מותר להכות אותו ויעיין רמב"ן יבמות דף פ"ד שהקשה על הגמר' הא כל היכי דאיהו מוזהר גם היא מוזהרת דתיפק ליה שהוא עוברת על ל"ע שמכשילו ועיי"ש וטעם גדול בדבר אם מחטיא את חבירו להכות אותו כאמרו חכז"ל גדול המחטיא לחבירו יותר מן ההורגו רש"י בתורה וטו"ז הל' חנוכה א"כ כופין אותו שלא להכות נפש אבל מנחמי' ילפינן דשם רק בני ישראל חטאו ואעפ"כ הכה וע"כ מוכח דב"ד יוכל להכות ודוק

והעיקר שהב"ד רשאים וגם מחויבים להכות הוא נלמד מן הפסוק ארור אשר לא יקום את דברי התורה הזאת הביא רמב"ן דברי ירושלמי למד ולימד שמר ועשה והי' ספק בידו והחזיק ולא החזיק הר"ז בכלל ארור וכתב הרמב"ן שם וז"ל ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאים שבידם להקים התורה ביד המבטלים אותה עכ"ל משמע שהם מחוייבים בכל הכוחות לקיים התורה ביד הרשעים ואלו בתוכחה הלא כל ישראל מחויבים להוכיח עד שיכה אותו אלא פשיטא דמלך ונשיא יש בידם לכפות

וגם על זה יש לחלוק דיעיין בדרשת הר"ן דרשה י"א שהפליא לעשות להפליא בין כח מלך שיוכל לעשות שלא כצדק הכתובה במרום אבל הב"ד צריכין לעשות עפ"י משפט המרום וא"כ רמזה התורה שמלך ונשיא בכלל ארור אם לא הקים התורה בכח ידו ודוק

ואציע לפניו ספק אחד דנסתפקתי במכות מרדות אם עכ"פ אין לוקין פחות מארבעים רק שנוכל להוסיף עוד אם אומר שלא לעשות כאשר אמרו חכמים אבל עכ"פ אם קבל למשל י' הכאות וצועק אני שומע לדברי חכמים אסור לו ללקות עד מ' או נימא כיון שמרד בחכמים צריך לקבל עכ"פ מ' הכאות רק אם מסרב עוד מקבל עוד הכאות עד שתצא נפשו אבל אין מכות מרדות פחות ממ' וצע"ג

ונ"ל דהנה התו' במסכת נזיר דף כ' בד"ה ר"י אומר אם אינה סופגת מ' תספוג מכות מרדות וז"ל שנתכוונה לאיסורא במזיד ובמכות דף כ"ב מכות מ' מן התורה אבל מכות מרדות בלי מנין אלא מכין עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו ומספקא לר' דהכא דלוקה על שעברה דשמא דווקא ארבעים ותו לא דדווקא כשאינו רוצה לקיים אותה המצוה מכין אותו בלי מספר אבל הכא שכבר עברה למה חלקה יותר מדאורייתא אם לא הפר עכ"ל מדכתבו אלא מכין עד שתצא נפשו או עד שיקבל ולא כתבו בהיפך אלא מכין עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו כי אותו אנו