מחנה חיים אורח חיים חלק ב עד

אמנם נ"ל לחדש דכל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקנו כשם שהתורה חדשה מלקות על ל"ת אם יעשה אדם אחת מכל אשר לא תעשנה ואשם נפשו ילקה ה"ה תיקנו חכמים מי שיעבור על ל"ת אשר אמרו הם לא תעשנה ואם יעבור אדם על ל"ת ההוא אשם נפשו ויולקה יען וביען כיון שהם אמרו שזה בל"ת אם עבר אדם על ל"ת דאוריי' דהא כתיב לא תסור מדבריהם שמכח זה נעשה הל"ת שלהם ל"ת דאוריי' רק הבדילו במלקות שלהם שלא יהי' במשולש ובאומד ובמספר שיהי' הבדל בין ל"ת הכתובה בתורה על עצם האיסור ובין ל"ת מדבריהם אשר בא בתוקף לא תסור בלבד אבל עכ"פ בא המכות מרדות על ל"ת דוגמה מלקות התורה הבא על ל"ת אבל דווקא מכות של ארבעים ולא יותר כסברת תוס' נזיר דף כ"א דלא יהיה הל"ת דדבריהם שעבר חמור בהכאות מל"ת דאורייתא כאכילת נבילות דהוא לא עבר רק לאו דלא תסור אבל אם צווי חכמים עשה מדרבנן לעשות מצוה כחנוכה וקריאת מגילה וכדומה אם לא עשה המצוה של דבריהם לא ילקה מכות מרדות דהא דגם ביטל מ"ע דאורייתא אינו יולקה גם הם לא עשו מכות מרדות מי שביטל מ"ע של דבריהם

ולפ"ז אם עבר על איסור עשה דאורייתא אי אפשר ללקות אותו מכות מרדות דכאן לא עבר על לא תסור דהא דחכמים לא אסרו זה הביאה רק התורה אסרה ומה היה להם לחכמים לאסור אשר אסור מדאורייתא ועל איסור דאורייתא שעבר לא בא מלקות דתורה לא כתבה מלקות רק על לאו ולא על איסור ופטור לגמרי הן ממלקות דאורייתא והן של מכות מרדות ודו"ק כי ישר ונכון בעזה"י

אך קולו חומרו כיון שאם הי' עבר העבירה אין עליו מלקות כמו במ"ע שאם ביטל העשה שעבר סוכות ולא נטל לולב ולא ישב בסוכות אין לוקין אותו כלל כן הוא חומרו שטרם שעבר ועשה הביאה אנו הב"ד מפרישין אותו ומכין אותו מכות מרדות עד שתצא נפשו כמו אם עדיין לא עבר סוכות והוא חפץ ליבטל מצות סוכה ולולב שאנו מכין אותו מכות מרדות עד שתצא נפשו דבשלמא אם יחפוץ לעבור ל"ת של דבריהם אין אנו מכין אותו מכות מרדות להפרישו כמו דאין מלקין מי שרוצה לעבור ל"ת דאוריי' דהלעטהו לרשע וימות שאם יעבור העבירה נלקה אותו אח"כ ויהי' לכפרת עונו אבל באיסור עשה דאורייתא דאין אחר העשיות העבירה מלקות אז צריכין אנו להלקות עכשיו כמו במ"ע דאל"כ שנניח אותו לעבור הוה מעוות שאינו יכול לתקן ודו"ק

ועתה בא ברוך ד' וראה בחכמת הרה"מ שהאיר בדברי הרמב"ם שמתחילה פסק הרמב"ם ומי שבעל שניות שהם בל"ת מדבריהם ילקה מכות מרדות שהוא כנגד ל"ת דלא תסור אבל הבועל אשה שהוא איסור עשה דאורייתא לא ילקה דכאן לא עבר על לא תסור ועל איסור עשה ליכא שום מלקות לא מן התורה ולא מדבריהם וכל זה אם בעל האיסור עשה ופירש אבל אם מעיז האיש ורוצה לבעול יוכל הב"ד להכות אותו מכות מרדות דכדי להרחיק מן העבירה בעתיד יוכלו להכות אותו וביאר הרה"מ כי כדי להפרישו מן איסור עשה הרשות בידם כמו שמכין בסוכה שאינו עושה או לולב שאינו נוטל שלוקין אותו טרם שביטל מ"ע כך מכין מכות מרדות באיסור עשה דאוריי' טרם שעבר שימות זכאי ואל ימות חיוב ודוק

ומצאתי ברה"מ פ"א מהל' שבת הלכה ב' שכתב וז"ל והעושה במזיד מכין אותו מכות מרדות הוא מפני שעובר על ל"ת של דבריהם בדבר שיש לו עיקר מן התורה והוא בן מרדות עכ"ל וק"ל

ולפום רהיטא קשה על מה שחדשתי דמכות מרדות הוא יען דעבר על ל"ת דלא תסור הלא הרמב"ם כתב בפי"ז של א"ב הל' ז' וז"ל וכן מי שהיתה ספק גרושה או ספק אלמנה או ספק זונה וספק חללה מכין אותו מכות מרדות ומוציאה בגט עכ"ל וכתב הרה"מ וז"ל זה פשוט דס' דאורייתא הוא מתבאר בהרבה מקומות וכבר כתבתי בפ"א שיש מכות מרדות באיסורין של דבריהם וכל שכן בספיקות אלו עכ"ל וקשה באיסורין של דבריהם יש מכות מרדות דעבר על לאו דלא תסור אבל בס' דאורייתא של זונה וכדומה שם ליכא לאו דל"ת מנ"ל דיש מכות מרדות וצ"ע

אמנם הרמב"ם לשיטתו דסובר ספק דאורייתא להקל ורבנן אסרו ס' דאורייתא וא"כ איכא לאו דל"ת ולכן נקט הרמב"ם באשה אחת שהיא ס' זונה או ס' גרושה דאז מן התורה להקל יש מכות מרדות אבל אם היה שתי נשים ואיקבע איסור ובועל אחת במזיד דהוא אסור מדאורייתא ליכא מכות מרדות ודוק

(ג) ומה שהקשה הדרכ"ת נ"י על הגמרא דיבמות דף פ"ח שהקשה אילימא דלא ניסת לאחד מעדי' וקאמרה ברי לי צריכה למימר דדפנו מן וקדשתו יקשה מהיכן פשיטא לגמ' דדפנו היינו מכות היכן מבואר שיוכלו הב"ד להכות איש אשר רצה לעשות עבירה או ספק עבירה אי לאו משום דכתוב וקדשתו בע"כ וצ"ע ותי' דקושית הגמ' הי' דילפינן דדפנו מן פסוק שופטים ושוטרים שפי' רש"י והרמב"ם שרודים את העם במקל עכ"ד

ונלע"ד לבאר דהרמב"ם בספר המצות שורש ה' כתב אם יושאל לבעל הלכות שמונה הפסוק מולא תחטיא את הארץ' לא ידע להשיב מאין לו לאו זה כי הוא נתינות טעם על לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה וכתב הרמב"ן בהשגותיו וז"ל ולא יתבייש ממנו שכבר דרשו בספרי ולא תחטיא את הארץ להזהיר ב"ד על כך הנה לא ראו לעשותו טעם בלבד כדברי הרב אבל מניעה ואזהרה לב"ד וימנה לאו בפני עצמו ושהוזהרנו לכייף אותו לגרשה וכ"ש למנוע אותו שלא ישאנה כמו שימנה מצות חייבי מיתות המלקות שהוזהרנו לכוף אותו לעשות בהן הדין עכ"ל והשיג עליו המגילת אסתר אות ט' וז"ל ומה שאמר עוד כי ולא תחטיא את הארץ הוא נדרש בספרי להזהיר ב"ד על כך ואיננה טעם בלבד כמו שחשב הרב נראה לי שאין למנותו לפי שכבר נצטוו הדיינים להזהיר את העם ולהישירם בדרך ישר ולמחות ביד עוברי עבירה כי לכן נצטווינו למנותם בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר לראות את משפט העם ומעשיהו ולשום העקוב למישור וכל הדברים כמו שכתב הרב בהל' סנהדרין וא"כ נכפל אזהרה עליהם בזה המקום ולא יבוא במנין אמנם חייבי מיתות ומלקות אינם נכללים בזה הצווי של הדיינים הוצרך צוה להם בבירור בתורה לאמור שמצוה עליהם להרוג או ללקות החייב שדבר גדול הוא זה להתיר שפיכת דם האדם וגם מלקות לפעמים בא לידי מיתה ולכן אמר ר"י בפ"ק דסנהדרין במשנה ראשונה כי הי' צריך ב"ד של כ"ג כמו בדיני נפשות עכ"ל היוצא מזה דלרמב"ן הוה לאו מפורש מן לא תחטיא הארץ לכוף לגרש אשה אסורה לבעלה וא"כ פריך הגמ' אי לא אומרת ברי לי א"כ היא ספק אשת איש תלד ממזרים ופשיטא דדפנו ודוק והמגילת אסתר מרמז דילפי' דדפנו בע"כ שמכין אותו מן שופטים ושוטרים דמשם ילפינן אפי' להכות ודוק: