מחנה חיים אורח חיים חלק ב עג

אמנם הנכון בעיני הוא כך התורה הזהירה "נקי וצדיק אל תהרוג" וכל איש העובר עבירה אשר העניש הקב"ה עלי' או במלקות או במיתה של סקילה שריפה הרג וחנק אז האדם העושה העבירה אינו נהרג נקי וצדיק נהפוך הוא מיתתו הוא תהי' כפרה על עונותיו אבל אם הב"ד ימיתו אותו טרם שחטא ועשה העבירה א"כ הרגו ב"ד אותו בהיותו נקי וצדיק ולכן אנו מתרין אותו שלא לעשות העבירה שאם יעשה אותה אז דמו בראשו שימות חייב ועל זה נאמר "הלעיטהו לרשע וימות" ואח"כ אחר שעבר הב"ד מקיים בו מצות עשה "ובערת הרע מקרבך" עיין רמב"ם בסה"מ שורש י"ד וה"ה במלקות "תמותת רשע רע" כי מלקות במקום מיתה עומד מה ני קטלא כולא מה לי קטלא פלגא נקיים במלקות מצות ובערת הרע שהחטאים תרדף רע אבל אי נהרוג או נלקה אותו קודם שעשה העבירה "זכור נא מי הוא נקי אבד" חוץ מבן סורר ומורה אשר ירדה תורה לסוף דעתו אם במעלליו יתנכר נער שיהי' עומד על הדרך ומלסטם את הבריות שהוא זולל וסובא אמרה התורה ימות זכאי ואל ימות חייב דיהי' רוצח וברוצח הוא הדין דנותן להצילו בנפשו שלא ימות הנרדף ויושפך דמו חיים

אבל במ"ע נהפוך הוא אם כבר יהי' עבר הזמן של קיום מ"ע אז אין עליו עונש בתורה כי אין מלקות או מיתה על מי שביטל למ"ע בשב ואל תעשה ואם לא יהי' הב"ד כופין אותו לקיים המצוה כל זמן שיש בידו לעשות אותה אז ימות חיוב דהא פקר במצוה ולא חפץ לעשות אותה ואין ביד ב"ד להעניש אותו ולכן אנו כופין אותו מיד שאומר לולב שאינו נוטל שזה פורק מעליו עול המצות ולא הוה נקי וצדיק דזריזים מקדימין וזה אינו חפץ בה ואומר בפה מלא לולב שאינו נוטל סוכה שאינו עושה תפילין שאינו מניח שמגלה לבו הרע שבעזות מצח מבזה המצות אשר המה שלוחא דרחמנא כמבואר במ"ת פרשת ויגש וכבר בא עליו החיוב לקיים המצות טוב לו שימות עכשיו ממה שיעבור הזמן וימות זכאי ולא ימות חייב בביטול מצות עשה בשאט נפש ביד רמה ובוחר לילך בשרירות לבו והוא בכלל והנפש אשר תעשה ביד רמה ודוק

וכבר חקרתי במקו"א הגם שמצינו בא"ח סי' ק"ח אם חישב להתפלל אח"כ ונאנס לבסוף נחשב לאונס ויש לו תשלומין היינו דווקא אם עכ"פ חשב בלבו שיתפלל אח"כ בסוף הזמן תפילה אין זה פושע דלבו אנסו שיש עוד פנאי אבל מי שזמם בלבו ובדעתו שלא להתפלל ואח"כ בא לו אונס בשעה שהתחרט וביקש להתפלל אז אין לו תשלומין דהוה תחילתו בפשיעה וסופו באונס עיין בפנ"י בכתובות דף נ"א ובתוס' שבועות דף ח"י הגם שיצרו לובשו בסוף ביאה הלא בא ע"י פשיעה ועיין במרדכי הובא ברמ"א סי' קע"ח בא"ע באשה שנתיחדה ונאנסה ועיין בכ"מ פ"ו משגגות אם בעל סמוך לווסת ועיין במדרש רבה על פסוק ותצא דינה בת לאה וה"ה משבא זמן עשיית סוכה בעיו"ט או נטילת לולב ביו"ט כבר חל עליו החיוב ולא הוה נקי וצדיק אם מבעט לעשות ודוק

ומעתה כל הטעם שאין אנו מכין עד שתצא נפשו להפרישו מאיסור יען דעכשיו עדיין הוא נקי וצדיק וממתין עד שעבר ויהי' רשע למות היינו דווקא אם לא עבר העבירה אבל בעבירה נמשכת שכבר עבר אותה וגם יחפץ לעבור אותה בעתיד אז כבר הוא אינו נקי וצדיק מאותה העבירה ומצילין אותו בנפשו כמו בעשה דכופין אותו לקיים ודוק

אך אם עבר על ל"ת דאורייתא ולא הי' בו התראה אז יש מכות מרדות תחת המלקות אם היו מתרים בו ועיין ברמב"ם פרק י"ח מסנהדרין הל' ה' וז"ל כל אלו שלא קבלו עליהם התראה מכון אותו מכות מרדות הואיל וחטאו מ"מ אפי' על איסור דברי סופרים מכין אותו מ"מ ודוק

וראה זה מצאתי בסה"מ שורש י"ד וז"ל והנה ופה אצלי שאצרף אל זאת הכוונה תוספת והיא בזכרי המצוה אשר יתחייב עליה העונש הן עשה או ל"ת אזכיר עונשה ואומר העובר עליה יתחייב מיתה או כרת או קרבן כזה או מלקות או אחד ממיתת ב"ד או תשלומין וכל מה שלא נזכר בה עונש מן העונשין תדע שאם היא ממצות ל"ת היא כמו שאמרו כעובר על מצות מלך ואין לנו לעונשו אמנם מצות עשה בכללם כל מצוה מהם כשתתחייב עשייתה יש לנו שנלקה הנמנע מלעשותה עד שימות או יעשה אותה וכשיסתלק זמן החיוב נמנע מזה כמי שעבר ולא ישב בסוכה על דרך משל אין לנו להלקותו אחר הסוכות על עבירתו ודע זה עכ"ל מפורש יוצא מלשונו הזהב שדווקא במ"ע שלא עבר עדיין אנו כופין ולא בל"ת ודו"ק

ואזכיר שצריך חקירת חכם שלפעמים כותב הרמב"ם לוקין מכות מרדות ולפעמים כותב מכין מכות מרדות יעיין רמב"ם פי"א מהל' עכו"ם הל' ז' נקט מכין אותו מכות מרדות ובהל' י"ד מכין אותו מכות מרדות ובהל' ט"ו נקט לוקין מכות מרדות ובהל' שבת פ"א מכין אותו מכות מרדות בפ"א מא"ב כתב מכין אותו מכות מרדות ופ"ז מהל' חמץ ומצה ואי"ה אבאר בפ"א

ונסתפקתי הגם שברור שמי שרוצה לאכול נבילות או חלב אין הב"ד רשאין להכותו מכות עד שתצא נפשו כדי להפרישו מן העבירה איך יהי' הדין אם יחפוץ לעבור איסור עשה דאורייתא אם הוא דומה לאכילת נבילה ואין מכין אותו להפרישו או נימא שאני התם דיולקה אח"כ אם נתרו בו אבל כאן דלא נלקה אותו אח"כ דומה למ"ע של סוכה ולולב דכופין אותו להפרישו עד שתצא נפשו

ונלע"ד לחקור כי זה ימים רבים הפלאתי על דברי הרמב"ם בפ"א מהל' א"ב הל' ח' שכתב וז"ל הבא על אחת מהשניות במזיד מכין אותו מכות מרדות מדבריהם אבל הבא על אחת מחייבי עשה אינו לוקה ואם הכו אותו ב"ד מכות מרדות כדי להרחיק מן העבירה הרשות בידם עכ"ל וכתב הרה"מ וז"ל מכות מרדות באיסורין של דבריהם ובחייבי עשה ג"כ כ"ש הוא שאם רצו ב"ד שיש שם מכות מרדות ובביאר אמרו במ"ע כגון סוכה ואינו עושה לולב אינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל

ונקודה נפלאה היא דפשטות דברי הרה"מ מורים הגם שאם בא על חייבי עשה אין חיוב להכות אותו מכות מרדות אבל עכ"פ רשות ביד הב"ד להכותו כמו בעשה דסוכה ולולב והוא פלא גדול דשם אנו דנין טרם שעבר זמן לולב וסוכה והב"ד כופין אותו לקיים מצוה ד' אבל אם כבר עבר זמן סוכה ולולב וביטל מצות עשה בודאי אין הב"ד מלקין אותו כמבואר בסה"מ ברמב"ם בשורש י"ד וא"כ מאי ראיה יש מהתם שאם בעל חייבי עשה דלוקין אותו מכות מרדות ואם מן הסברה סובר הרה"מ דיכולין הב"ד להלקות מכות מרדות מי שעבר על איסור דאורייתא מק"ו במי שעבר על שניה של דבריהם א"כ הא גופא קשה למה לא יהי' חק ומשפט שמי שעובר על איסור עשה יולקה מכות מרדות כמו העובר על השניות למה יהי' רק רשות ביד הב"ד הלא צריך להיות חק ומשפט בישראל גם למה הביא ראיה מסוכה ולולב הלא רחוקים זה מזה וצ"ע: