מחנה חיים אורח חיים חלק ב עב

הרואה כלאים של תורה על חבירו אפי' הי' מהלך בשוק קופץ אליו וקורעו עליו מיד ואפי' הי' רבו שלמדו חכמה שאין כבוד הבריות דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה עכ"ל ואח"כ סיים הרמב"ם אותה הלכה וז"ל לפיכך אם הי' עליו שעטנז של דבריהם אינו קורע עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם הי' של תורה פושטו מיד עכ"ל ולא הזכיר כאן או קורעו מעליו כמו שמזכיר מתחילה בשל דבריהם אינו קורעו מעליו ואינו פושטו כך הי' לסיים פושטו או קורע מעליו

אמנם הוא הדבר אשר דיבר הנב"י דמתחילת הלכה איירי שחבירו רואה בו שהוא לבוש כלאים דאורייתא בשוגג א"כ הוא מצווה עליו להפרישו ומוכרח לקרוע מעליו אבל בסוף הלכה איירי הרמב"ם שהוא בעצמו יודע שהוא לבוש כלאים ומפני כבוד הבריות מותר לבוא לביתו בלבוש כלאים דרבנן ומסיים אם הי' של תורה פושטו בשוק אבל חבירו אין מחויב לקרוע מעליו דישראל העובר עבירה במזיד אינו מצווה להפרישו ודוק

אך כל זה שיחיד אינו מחוייב להפריש גדול מעבירה אבל הב"ד מחויבים לגדור גדר ולעמוד בפרץ לייסר אנשים רעים וחטאים לה' העוברים בשאט נפש וביד רמה עבירות מפורשות בתורה אבל לעצור לפי שעה לקרוע מעילו שזה נקרא להפרישו לפי שעה הגם שיוכל לעבור אח"כ זה דווקא בישראל גדול בשוגג ולא אם עושה במזיד ומיושב קושי' הגאון ר' ברוך פרענקל ז"ל מגיטין דף נ"ג דשם גדר גדר בעד איש העושה עבירה אבל כאן כיון שיוכל לעשות אח"כ האיסור מה הועילו ודוק דב"ד בוודאי צריכים להפריש דאל"כ מאי פריך הגמ' יבמות דף פ"ח למה לי דפנו וקשה הא מזיד וא"כ אין אדם מצווה להפרישו לפי דברי הדג"מ אלא פשיטא הב"ד מחויבים ודוק

ולכאורה הגמ' בב"ק דף כ"ח ברב שחבל בעבדו שפטור שמבואר דאפילו העבד הוא מזיד שרוצה לבעול שפחה הגם שהגיע יובל וחל עליו איסור דלא יהי' קדש ואעפ"כ פטור הרב על החבלה אם הכהו ומשמע דאפי' יחיד מחויב להכות רעהו הרוצה לעבור עבירה וצע"ג

אחר העיון לק"מ דא"כ אם מותר להכות ולחבול בישראל שרוצה לעבור עבירה במזיד א"כ למה דווקא שהרב המסרב בו לצאת פטור אם חבל בו למה לא השמיענו רבותא שכל איש ישראל שחבל פטור דלהפרישו מאיסורא מותר לחבול בו אלא פשיטא דנהפוך הוא דאיש ישראל אחר שחבל בו חייב דאין רשאי להכות מי שרוצה לעבור עבירה במזיד אבל שם שרבי מסר לו שפחה כנענית כי כל זמן שהי' עבדו הוא מותר בה ועכשיו שהגיע יובל אין העבד רוצה לצאת רק מבקש להיות עבדו ולבעול שפחתו אז יש רשות לרבו להכות אותו שלא יבוא דבר תקלה על ידו במה שמניח אותו אצלו בתורת עבד וגם לבעול שפחתו ויש עליו חיוב "אל תשכן באהלך עולה" שאם ישתוק הרב ויניח אותו לעשות בביתו ובשפחתו הבעילה עובר על לפני עור לא תתן מכשול ועיין בספר המצות מצוה רכ"ט וז"ל או יכין לו סיבת העבירה ומאלו הפנים אמרו דמלוה ולוה בריבית ששניהם יחד עברו משום לפני עור כי כל אחד משניהם עזר את חבירו והכין לו להשלים את העבירה ודברים רבים מזה המין יאמר בהן עובר על לפני עור עכ"ל אבל אם העבד רוצה לבעול שפחה אחרת במקו"א אז אין רשאי לחבול בו ואם חבל בו חייב ודוק

וגם שם דווקא פטור אם עשה וחבל בו אבל לכתחילה אין רשות לחבול בו רק כיון דרשאי להלקותו להפרישו מאיסורו אז אם נעשה חבלה פטור כמו הרב שרד בתלמידו או שליח ב"ד שפטור אם מת מחמת הכאה כיון שברשות הכהו ה"ה כאן פטור על החבלה כיון שברשות הכה אותו אבל אין חיוב על הרב להכותו ולחבול בו אפי' אם אי אפשר בענין אחר שוב ראיתי שגם הדר"ג העיר דאין חיוב על הרב רק רשות עיין מ"ל פ"ג מהל' עבדים הל' ה' דאם אפשר בענין אחר חייב ודוק ועיין ח"מ ויו"ד בזה:

רק הב"ד המה מחויבים להרחיק כל איש ואשה מישראל להפרישם מאיסור כמבואר ברמב"ם הל' סנהדרין פכ"ד הל' ח' שכתב וז"ל וכן יש לדיין לעשות מריבה עם הראוי לריב עמו ולקללו ולהכותו ולתלוש שערו להשביע באלקים בעל כרחו שלא יעשה או שלא עשה שנאמר ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלקים עכ"ל וכתב עוד הרמב"ם בסה"מ סי' קע"ו וז"ל היא שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצות התורה ויחזירו את הנוטים מדרך אמת אלי' על כרחם ויצוו לעשות טוב ויחזרו מהרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהי' מצות התורה ואזהרותי' נידונות לפי אמונת כל איש עכ"ל הרי מבואר שכח ב"ד יפה להכריחם בע"כ אבל היחיד כתב פ"ו מהל' דיעות וז"ל וכן תמיד חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע עכ"ל משמע משאמר לו איני שומע אינו צריך להכותו להפרישו מהעבירה ומכ"ש שנא יכה אותו עד שתצא נפשו דאפי' בבועל ארמית שקנאים פוגעים בו בשעת עבירה אבל אם פירש הבועל והורג לקנאי אין לו דמים עליו ודווקא בפרהסי' אבל בצנעה ואינו מכה אותו עד שתצא נפשו הגם שהוא עון גדול ועיין ב"ש ובאבני מלואים סי' ט"ז סק"ד אין רשאי להכותו עד שתצא נפשו ובכל עבירה יש לעדים להתרות בו אבל לא להכות אותו עד שיפרוש ודוק

ואוסף נופך עיין ברמב"ם בסה"מ שורש י"ד בפלפול עם בעל הלכות שהרמב"ם מונה סקילה שריפה הרג וחנק לארבע מצות והרמב"ן בהשגותיו אומר שהם מצווה אחת שעיקר העשה של הב"ד לקיים ובערת הרע מקרבך ואמרה התורה לבער עושי רע יש ד' אופני מיתות איש ואיש לפי משקל חטאו ופשעו ואם אי אפשר להמית אותו במיתה הנאמר תמית אותו בכל מיתה שאתה יכול (ועיין תוס' מכות דף ב' בשם תוספתא) והביא ראי' מסוף חולין בעוף שהרג את הנפש שבעי לאתויי לבי דינא וקיומי בי' ובערת הרע מקרבך ומגלת אסתר חלק עליו מה איכפת לי' לאדם ישראל להביא חיוב מיתה לב"ד אלא ע"כ דזה מצוה על כל איש ישראל שהוא מקיים בהבאתו את המחויב מיתה לבית דין לקיים הוא מצות ובערת הרע מקרבך וק"ל

שוב הביא הדר"ג נ"י שמצא שמשובב נתיבות סי' ג' חידש זה דרק בנערה מאורסה נותן להצילו בנפשו אבל בשאר עבירות אפי' הב"ד אינם רשאים להציל בנפשו מי שיחפוץ לאכול נבילות וטריפות הגם שהב"ד מכין אותו אם אינו רוצה לקיים מ"ע כגון לולב שאינו נוטל היינו דוקא על מצות עשה לקיים אותה אבל להפריש מן העבירה לא והתפלא עליו הלא הר"ן ותוס' סברו בעבירות נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו ונשאר קושי' הנתיבות על תוס' וכו' וצע"ג

ונלע"ד לתרץ בעזה"י דלכאורה טעמא בעי למה מכין אותו לקיים מצות עשה ולהפריש מאיסור שלא יעבור לאכול נבילות אין הב"ד מכין אותו עד שתצא נפשו והוא נפלאת מאוד: