מחנה חיים אורח חיים חלק ב ע

ראה שרמז באומר מעט שעבד אינו בן ברית גמור והבן

ומיושב בזה קושי' הא"ע אם מומר אינו בן ברית א"כ יעשו התראה רק שהוא בן ברית ונכלל בו שאינו עכו"ם וגם שאינו מומר והוא קושי' גדולה ולפמ"ש נכון הגם דאמת אפי' אם ימות עבד חייב הרודף כמבואר ברמב"ם הל' רוצח שהוא נספח בנחלת ד' בכל זאת אינו בן ברית גמור ויוכל הוא להתנצל אח"כ שלא חפץ להרוג בן ברית גמור ולכן מתרינן בו שהוא ישראל ולא עבד רק דלמא הוא מומר א"כ אינו בן ברית כלל מתרי' בו שהוא בן ברית ומי שהוא ישראל ובן ברית ע"כ הוא בן ברית גמור והתראה שישראל הוא ובן ברית הוא היינו הוא בן ברית גמור והבן זה

והאבן עוזר יצא גם לחלוק על תוס' דלכך כתב וז"ל הייתי אומר לתרץ קושי' התוס' דמשום הכי אמרו בן ברית הוא דאתי לרבות עבד כנעני אף דלאו ישראל אפ"ה חייבין עליו מיתה דבן ברית כנזכר למעלה ומשום דיש חילוק בין ישראל הנהרג חיוב עליו ההורגו אפי' אינו מת תחת ידו אלא שמת אחר כמה ימים מחמת הכאתו אבל אי לאו ישראל הוא שואלין אותו אי בן ברית הוא פי' עבד כנעני שלו עכ"ל ובמח"כ תורתו הקדושה שגג מאוד דהוא סבר דעל הב"ד קאי לדרוש מפי העדים אי הנהרג היה ישראל ואם אמרו לא שואלין אם לא הי' עבד שלו וכן כ' בראש דבריו וז"ל כ' התוס' בסנהדרין גבי הא דשואלים את העדים אי הנהרג ידוע להם שישראל הי' בן ברית הי' עכ"ל והוא שגיאה דשם העדים המתרים ברודף אחר חבירו להרגו מתרים בו שהנרדף הוא ישראל ובן ברית ולא ימית אותו והקשה תוס' למה צריך להתרות בו שהוא בן ברית וכן הוא מפורש ברמב"ם בספר המצות מצוה ר"צ בשם מכילתא ז"ל אמרו ראוהו רודף אחר חבירו להרגו והתרו בו ישראל הוא בן ברית הוא אם הרגת אותו תהרג והעלימו עיניהם ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם מיד ההורג שומע אני יהי' חויב ת"ל נקי וצדיק אל תהרוג עכ"ל המכילתא הרי מבואר שרודף אחר חבירו והם מתרים בו שהנרדף הוא ישראל ובן ברית ושפיר קשה מהכ"ת להתרות בו שהנרדף בן ברית כיון שהתרה עליו שהוא ישראל ודו"ק

וביותר נפלא הלא גם בעבדו אם רדף אחריו להרגו אין האדון בדין יום או יומים רק אם הכה אותו בשבט אבל אם חשב להמיתו נהרג האדון עליו אפי' אם ימות אחר שנה כמבואר ברמב"ם הל' רוצח פ"ב הל' י"ד ובגמרא איירי שרדף אחריו להרגו וא"כ למה צריך לשאול אם הי' עבד שלו סוף דבר ששגגה יצאה מלפני קולמסו

עוד יצא הא"ע להביא ראיה דמומר הוה בן ברית כנגד תוס' הנ"ל מגמר' ע"ז דאמרו מילה בנכרי פסול או מהמול ימול או מואתה את בריתי תשמור למ"ד את בריתי תשמור אשה פסולה אבל מהמול ימול אשה כמאן דמהילי דמי ועיי"ש וחקר הנ"ל למ"ד המול ימול ע"כ מומר כשר דליכא למימר דהוה כגבעוני מהול דא"כ למה לי קרא דמומר לא יאכל בו בפסח תיפק ליה דכתוב כל ערל לא ואכל בו ועוד דביבמות דף ע"א ממעט גבעוני מהול מאכילת תרומה ומומר מותר לאכול תרומה דכתיב כל בן נכר לא יאכל בו אבל אוכל בתרומה ומעשר וע"כ דלמ"ד המול ימול כשר מומר למול ואם לא הוה בן ברית א"כ לימא הגמר' נ"מ מומר דלמ"ד המול ימול כשר מומר ולמ"ד ואתה את בריתי תשמור פסול מומר אלא בוודאי דמומר הוה בן ברית והשיג על הש"ע בסי' רס"ד ביו"ד יעיי"ש

ואני אומר אחר מחילת גאון תורתו לא דבר נכונה נהפוך הוא דמומר מי שהתנכר מעשיו לאביו שבשמים הוא נקרא ערל לב ומי שלא נימל נקרא ערל בשר ודינם שוה עיין בזבחים דף כ"ב ע"ב תנו רבנן (על פסוק יחזקאל כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני) בן נכר יכול בן נכר ממש ת"ל ערל לב א"כ מה ת"ל בן נכר שהתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ואין לי אלא ערל לב ערל בשר מניין ת"ל וערל בשר וצריכי דאי כתב רחמנא ערל בשר דמאיס אבל ערל לב דלא מאיס אימא לא ואי אשמעי' ערל לב משום דאין לבו לשמים אבל ערל בשר דלבו לשמים אימא לא צריכי יעו"ש ברש"י ובתוס' בשם ר"ת וכך ביבמות דף ע"א הקשה הגמרא למה לי שני פסוקים כל בן נכר לא יאכל וכל ערל לא יאכל ומתרץ צריכא דערל מאוס ומומר לא מאוס והוא דמומר מותר לאכול וממומר דאין לבו לשמים לא ילפי' ערל דלבו לשמים יען דבאמת דגם מומר ערל מקרי רק הוא ערל לב וערל בשר הוא לבו לשמים הצד השוה שבהם שהם ערלים ומה שמומר מותר לאכול בתרומה יען דלא מאוס וגילה התורה בו דאוכל בתרומה וערל בשר או גבעוני מהול דהוה כאלו לא נימול אסור בתרומה אבל מומר ערל מקרי דפסוק ביחזקאל משוה בו שהתנכרו מעשיו לאביו שבשמים לערל בשר והגם שערל בשר כשר למול כמבואר בתוס' בע"ז דף כ"ז ד"ה איכא בינייהו שאני ערל בשר דהוא אינו כופר באביו שבשמים והוה בר שמירת ברית כמבואר בתוס' שם יען דמצות מילה בישראל הוה רק כשאר מצות עשה כמו אכילת מצה והוה רק מומר לדבר אחד לתאבון לא הוה מומר לכל התורה כולה אבל מומר לע"ז או לחלל שבת בפרסי' הוה כגוי גמור ודוק

וראי' לזה מירושלמי פי"ט משבת הל' ב' וז"ל המול ימול מיכן לישראל ערל שלא ימול ואין צ"ל עכו"ם ערל אמר ר' לוי כתיב ואתה את בריתי תשמור כל שיוצא בך עכ"ל ולכאורה אם הכוונה ישראל ערל לא ימול היינו מתו אחיו מחמת מילה קשה קושי' הגמרא בע"ז דף כ"ז הלא הוא כמאן דנימול דמי אלא קאי על מומר לערלות ולא להכעיס דהוא שומר שאר מצות רק דלא רוצה להכאיב עצמו עיין תוס' זבחים דף כ"ב בד"ה ערל בשם ר"ת דאי להכעיס הוה מומר לדבר אחד אפי' אינו מומר לכל תורה כולה ומדנקט מומר לערלות ע"כ דאיירי בלא להכעיס ואעפ"כ פסול למול דהמל ימול אמר רחמנא ומי שאינו נימול אפי' לתאבון פסול ודלא כתוס' בע"ז שמתיר במומר לערלות אך א"כ יפלא מאי ואין צ"ל עכו"ם ערל הלא יכול לומר ק"ו אם הוא ערל להכעיס ומאי שייכת יש למומר לערלות לתאבון עם עכו"ם וע"כ הפי' בירושלמי שהוא מומר לערלות להכעיס דהוה כופר בכל התורה דמומר לערלות לתאבון מותר למול ואז שייך ק"ו לעכו"ם ממש וע"ז בא ר' לוי דאפי' מומר לערלות לתאבון ג"כ פסול דכתי' ואתה את בריתי תשמור כל שיוצא בך שאפי' לתאבון עבר על מצות מילה רק במתו אחיו מחמת מילה הוא יכול למול וא"כ דווקא במתו אחיו מחמת מילה דהוה רק ערל ולא מומר לערלות מותר למול אבל מומר לערלות לתאבון אסור למול דלא כתוס' בע"ז

ומצאתי בש"ך יו"ד סי' רס"ד סק"ז שכתב וז"ל דינו כעכו"ם כלומר לענין מילה דינו כעכו"ם אבל לשאר דברים מומר לערלות לא הוה כעכו"ם דמומר לדבר אחד לא הוה מומר לכל התורה כולה עכ"ל וכ' הפר"ח בתשובותיו במים חיים סי' ג' ע"כ אין הכוונה במומר להכעיס דא"כ אפי' בדבר אחד הוה מומר לכל התורה