מחנה חיים אורח חיים חלק ב נד

בע"כ אעפ"י שמשלם לו השוי' הוא גזלן וגם עובר על לא תחמוד ועיי' בריטב"א דבאיסור הנאה הגם שאין לו שוי' מ"מ נקרא בעלים הכוונה מכח שם חפץ וע"ז רמז הגמרא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו לגזלן חסר קנין ממון אשר טמון בו ולנגזל חסר שם חפץ אשר הוא לשימוש בגוף החפץ אף שאין לו שוי' והארכתי בזה בכמה מקומות בחי' לברר דבר זה

והנה יש לנו ב' אופני מזיק (א) מי שמזיק לשור של הקדש או לבית של הקדש כגון שפעל לשבור רגל השור או כיחש אותו עד שניכר בו היזק עיי' תוס' ב"ק דף נ"ח או שפעל ריקוב במקצת מן הפירות וכדומה אז פעל רק היזק שוי' אבל עדיין לא נאבד מהחפץ הנ"ל שם הקדש דכל החפץ נשאר בשמו שהוא הקדש רק פעל להזיק ממה ששוה למשל מתחלה שוה מאה ועכשיו רק חמישים (ב) כגון שלקח משקין או אוכלין ושפכן לארץ עד שנטבע בארץ ונתגלגלו כדומן על פני השדה ולא יוצלחו עוד לכל דבר אז הזיק במה שעשה איבוד לחפץ לא די שהזיק השוי' רק גרם שאין לו להקדש חפץ עוד וכלה ואזל שם ההקדש מן החפץ כי לא נשאר בו שיחול שם הקדש עליו כלל נעקר גם שם בעלים ממנו שרשות גבוה הוי בעלים כמו רשות הדיוט כמו בב"ק דף ע"ו מה לי מכרו לגבוה ומה לי מכרו להדיוט ודוק

ולפ"ז נ"ל לחדש דתורה גילתה בתרומה כי יאכל פרט למזיק דוקא היזק דומי' דאכילה כמו אם אכל זר תרומה שעקר שם בעלים וגם שם תרומה מן העולם ע"י אכילה שלו דלא נשאר מן הנאכל בעולם אשר יהי' נקרא עליו שם הכהן שהוא הבעלים או שם התרומה שהוא האיסור רק צריך לשלם תחת אכילה אבל אם הזיק ועקר שם בעלים שהוא הכהן ושם תרומה שהוא האיסור ולא נהנה ממנו כגון ששפך אוכלין ומשקין שעשה כלה לחפץ אז פטור מתשלומין לשלם לכהן את התרומה אבל אם פעל היזק אחר בתרומה אשר נשאר הכהן בשם בעלים על ממונו וגם נשאר על החפץ שם תרומה רק פעל להיות חסר בשווי' אז בודאי צריך לשלם כמו שאר מזיק בעולם וה"ה בהקדש אם שפך אוכלים ומשקין שעקר שם בעלים מהחפץ ואיבד לשם הקדש שנעקר לגמרי פטור אבל אם נשאר שם הקדש על החפץ רק היזק בשווי' חייב דאין זה מזיק כמו מזיק דאוכל דתורה ממעט מזיק דומי' היזק הנעשה ע"י אכילה וה"ה בשותה תרומה באכילה גסה עיין תו' מעילה דף הנ"ל בד"ה אקשי' ודוק

רק התורה חידשה בפ' שומרים דאפי' אם נשאר שם הקדש על החפץ כגון דהזיק לרגל שור של הקדש או גנוב החפץ או נאבד דעכ"פ החפץ עדיין בעולם בכ"מ שהוא נשאר גם באיסורו של מעילה דהא הקדש הוא בכ"מ אז בוודאי מזיק חייב אבל פטור משבועת שומרין אבל אם נתברר שפשע בשמירתו חייב מטעם מזיק ולק"מ על הרמב"ם ושאר שיטות והארכתי אז בשורש הנ"ל ולא באתי כעת רק לשמח לבך (ועיי' בסוגי' דשוקל את שקלו בכתובות) ואין כ"מ להאריך לבאר אשר ביארתי בטעם של דבר למה חילקה תורה בין מזיק זה אם עוקר השם לגמרי שהוא פטור ובין מזיק אשר גורם רק חסרון בשווי' שהוא חייב

(ג) הקשית הא אמרינן בקידושין בסוגי' דשליח לד"ע אפי' יש שליחות לד"ע אבל שלחו לאכול חלב פטור דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ולפי מה שחדשתי משכחת שליחות אפי' בחלב אם כפאו לאכול דהוי אכילה צער לו עכ"ד לא אוכל לשער איך יצא שגיאה כזאת מפיך ממנ"פ אם לא רצה לאכול ברצון א"כ חזר משליחות ואיך יהי' המשלח חיוב דהא השליחות הי' שיאכל חלב ברצון ובהנאה ועוד עכ"פ גוף השליחות של המשלח הי' שיאכל חלב ברצון ומיד לא נעשה שליח דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' ואי שעשה אותו שליח לאכול בעבורו אם יכפו אותו לאכול אז כיון שבכל אופן יאכל באונס א"כ ליכא עבירה כלל דהא הוא אנוס בדבר וא"כ לא הוי שליחות לד"ע ועוד כיון דשליח בכל אופן יעשה המעשה בע"כ לא שייך בו שליחות כלל סוף דבר חלמת בביטול מעיקרא משמע דאין לשער כמה שגיאות יש בדבר ולא ישמע עוד כזאת מפיך ע"ע נהפוך הוא מסוגי' הנ"ל יש ראי' דעיקר החיוב באיסורי אכילה הוי מכח הנאה ולא בעבור שפעולה בעצמה הוי העבירה וק"ל

(ד) עוד הקשית על מה שחדשתי בסי' כ"א תשו' הנ"ל דהא דפליגי אי מצות צ"כ הוא דוקא אי נתקיים גם המצוה אבל עכ"פ כ"ע מודים דהחוב נפטר ולא הוה רשע כאילו לא עשה המצוה רק אביו סבר דנפטר החוב וצריך פעם שנית לקיים המצוה ורבא פליג דהוי מעוות שאינו יכול לתקון וממילא סתמא לשמה והקשית אתה תלמידי נ"י א"כ למה נקטו חז"ל כפאו לאכול מצה לנקוט סתם אכל מצה ולא כיוון לאכול מצה אי מהני מדבחרו בכפאו לאכול משמע דחקרו אי אנו חושבין לאותו אכילה למעשה כלל יען דלא כיון לצאת כמו כפי' על מעשה לא נחשב למעשה כלל דלא כמו שחדשתי דבמעשה לכ"ע אין גרעון שנחשב למעשה ונפטר החוב דאז אין לנו נ"מ רק על המצוה ולנקוט אכל בלא כוונה עכ"ד

מה אשיבך ע"ז הלא דבר זה מעשה הי' שאבוה דשמואל שלח לשאול בכפאו פרסיים ושלחו לי' דהדין הוא כפאו פרסיים יצא אילו נשנה הדין מחכמים מי שאכל מצה ע"י כפיית פרסום יצא הי' לך לדקדק אבל כיון שהי' השאלה כך אין לדקדק אבל באמת נהפוך הוא אז עלה בדעתי להביא ראי' מזה דעיי' בכפות תמרים שנתקשה הא מבואר בכתובות פ"ו לולב שאינו נוטל כופין אותו ולא נזכר שם שצ"ל רוצה אני כמו בקרבן וא"כ מבואר דמהני כפי' ותי' דכפית ישראל מהני דכונת הכופה מהני לעושה פעולה כמו בטבילה אם נפלה אשה למים מהני לה כונת חברתה אבל נסתפק אבוה דשמואל אם מהני כפית הפרסיים אי גויים בני עשויים נינהו כר' משרשי' פ' חזקת הבתים ושלחו לי' דיצא דמצות אצ"כ משמע דחקרו אי מהני ע"י גוו כמו בישראל ע"י כפי' דאפי' מצוה נתקיים אבל לא העלתי בספר כי בחידושי השגתי על הכפות תמרים שמתרץ סתירת הרמב"ם דפסק דכפי' מהני באכילת מצה ובשופר פסק דצריך כוונה כאשר נתקשה בזה הר"ן ותי' הנ"ל דרמב"ם פסק כר' משרשי' דגוים בני עשוי' נינהו אם עשאו כדין א"כ מהני כפי' שלהם במצה אבל שמיעת שופר בלי כוונה לא מהני עיי"ש שהאריך

ולע"ד במחכ"ת לא דבר על נכון בוודאי אי בר ישראל אומר שאינו עושה סוכה ולא נוטל לולב ולא מניח תפילין ופורק מעליו עול מצוה שלא יחפוץ בה אז מהני כפית ב"ד ישראל שלא יפול מבית ישראל נדח אבל אם בר ישראל אומר אני אחפוץ במצוה לעשות כדת וכדין אבל יש לי עוד זמן לעשות סוכה או ליטול לולב או להניח תפילין או שלא אחפוץ בלולב זה ובתפילין האלה והב"ד ישראל יכפו אותו לעשות מיד המצוה או לעשות המצוה בחפץ זה בוודאי לא מהני כי מי שם אותם שרים על הארץ לרדות בבני ישראל בפרך ולכן אמרו חז"ל בכתובות דף פ"ו ובחולין דף קל"ב כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה ולא נקטו סתם דב"ד יוכלו לכפות על מ"ע אלא וודאי במי שהב"ד רואים