מחנה חיים אורח חיים חלק ב נג

סימן יג עלה והצלח בתורה ויראה ה"ה תלמידי השם לילות כימים המופלא ומופלג ידיו רב לו בפלפול וסלסול החרוץ כמוה' ליפמן נ"י במאלע

מכתבך קבלתי זה פעמים ולא אוכל עוד להתאפק שלא להשיבך הגם שרבו עליו טרדות והזמן יקר לי ולהראותך כי אני אוהבי אהב חזק ואמן בתורה וד' יהי' בכסלך ע"ע ואסדר על סדר באותיות השגות אשר השגת על ספרי מחנה חיים אבל רק בקצירת אומר

(א) מה שביארתי בסי' כ"א הוא כך דעת הר"ן שחידש בהבנת הרמב"ם שפסק כפאו לאכול מצה וע"כ דמאצ"כ ובשופר פסק דצריך כוונה ותי' הר"ן דשאני אכילה דהוי כמו מתעסק בחלבים ועריות דחיוב והפנ"י השיג דמתעסק חייב שכן חישב להנות אבל כפאו לאכול איסור פטור והסברתי דדעת הר"ן דבאמת בכ"מ שדן הקב"ה על הנאה מתעסק בחלבים חייב שכן נהנה אעפ"י שבכל תורה מתעסק פטור יען דחיוב בא על הנאה א"כ מסתבר הא דכפאו לאכול חלב פטור הוי הטעם יען דלא נהנה דצער הוא לעובד ד' אם יודע שאוכל איסור (וחז"ל אמרו ביעל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים) א"כ הלך החיוב של הנאה ולא נשאר רק מעשה אכילה בלבד הגם שלא מתענג בו עכ"פ טעם טעמא דאיסור בכדרך הנאתן ויהי' כמו שאר פעולת עבירה כחילול שבת ע"ז אמרי' הלא על גוף המעשה הוא אנוס ופטור כמו שפטור אונס בכל התורה כולה והנאה לא הי' לו אבל באכילת מצה דליכא עבירה בהנאה א"כ הדרי' דכפאו מהני מכח הנאה וכמו שחייב במתעסק בחלבים ועריות שהנאה משוה מעשה מתעסק למעשה של איסור ה"ה הנאת אכילת מצה משוה לי' למעשה אכילה לאכילה חשובה הגם שגוף פעולת אכילה לא הוי מעשה חשוב זה הוא שחדשתי שם רק שהוספתי ביאור שלא תכשל עוד בהשגתך עלי שכתבת שלא הבנת למה לי דבר זה שמי שנאנס לאכול איסור פטור משום שמצער עצמו על שנפשו יתגאל תיפוק לי' יען דמעשה הי' בכפי' ולא ברצון אפי' אם נהנה ומתענג בו ג"כ פטור כמו בכל תורה כולה עכ"ד ראה בעיניך שלא עיינת היטב בדברי

ודע דבא"ח סי' ר"ד פסק הש"ע מי שאכל ע"י כפי' לא מברך על אכילתו הגם שבוודאי נהנה ממנו והוא דעת הרא"ה שמדמה זאת לאשה שזנתה תחילתה באונס וסופה ברצון דפטורה והמג"א בס"ק כ' חולק ומביא דעת הר"ן דכפאו לאכול מצה יצא יען דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וא"כ למה לא יברך אם כפאו לאכול הלא אכילה ע"י כפי' הנאה יש לו ולכאורה יפלא הלא נשאר ראי' הרא"ה הלא בזנות תחילתה באונס וסופה ברצון פטור וע"כ דשאני התם דמתחלת הנאת ביאה באיסור הוי צער לה ואח"כ יצר אלבשה עיין רמב"ם שם בפ"א מא"ב (ואפשר דשאני התם דליכא מעילה בבעל עכ"פ כיון שיצר לבשה ועיי' בספרי הנ"ל סי' צ"ח שהארכתי בחקירה הנ"ל עיי"ש) עכ"פ מדברי המג"א יש ראי' למ"ש וק"ל

(ב) ומה שהקשית על מה שחדשתי דלכך פטור בכפאו לאכול איסור יען דמצער ולא נחשב הנאתו הנאה אע"ג דאכל כדרך הנאתו דא"כ פלא דגמ' בפסחים נקט דוקא אם אכל חלב או הניח ע"ג מכתו פטור יען דלא הוי אכילה בכדרך הנאה משמע אם גוף אכילה הוי בכדרך הנאה מכח החפץ רק גברא לא נהנה מהחפץ חייב יען דנאכל החפץ עכ"פ בכדרך הנאה ולא אכפת לן בגברא דאל"כ למה לא השמיע הגמ' חידוש יותר אפי' אם נאכל החפץ בכדרך הנאה רק הוא לא נהנה פטור אע"כ דלא אזלי' בתר הגברא אם הוא נהנה או שציער עצמו בו עכ"ד שמחתי בו כי חקרת יפה אך העלם ידיעה אית בך עיין במשנה למלך פ"ה מיסודי תורה שעמד על חקירה הנ"ל שמי שאכל חלב באכילה גסה יהי' חיוב דעכ"פ שוי' אכילה מכח החפץ בכדרך הנאה רק הגברא לא נהנה ופשט הדבר להיתר דאפי' באכילת פסח לא יצא אם אכל באכילה גסה וה"ה לענין איסורין שפטור באכילה גסה שאפשר שאפי' איסור בעלמא אין בו עיי"ש

ואגב גררא אזכיר לך הערה אחת אבל רק בקצירת אומר עיי' בב"מ דף נ"ז ע"ב דגמ' ממעט בכלל ובפרט וכלל עדים ושטרות וקרקעות והקדש משבועה בכל השומרים בין שו"ח ונושא שכר עיי"ש ובתו' ד"ה ש"ח אינו נשבע חידשו דה"ה דאינו משלם ופנ"י התעורר שם בקו' נפלאה על הרמב"ם שסובר דדוקא משבועה פטורים השומרים אבל אם נודע שפשעו חייבים מטעם מזיק ודייק הש"ך שלשון המשנה מורה כן שדוקא אינו נשבע ולא אשמועי' רבותא טפי אפי' נודע שפשעו פטורים עיון סי' ס"ו באריכות הש"ך [ס"ק קכ"ו] וא"כ ע"כ גם בהקדש הדין כן דאם נתברר שפשעו חיוב וזה פלא גדול הא לו יהי' שהוא מזיק הא בהקדש גם מזיק פטור כמבואר במעילה דף י"ט וכן הביא תוס' בב"ק דף ז' עיי"ש שתי' שרמב"ם סובר דוקא מחומש פטור אבל בקרן חיוב המזיק דלא כירושלמי שהובא בתו' והוא הלחץ זה הדחק וכן הרעיש בקו' הנ"ל בתומים סי' ס"ו ס"ק ס"ז עיי"ש וצע"ג

ונלע"ד לתרץ ולחדש כלל חדש יש אופן שפטור במזיק בהקדש ויש אופן שחיוב ואבאר בעזה"י דרש"י במעילה דף י"ט בד"ה אקשי' רחמנא כ' וז"ל מה תרומה פרט למזיק שאם שפך אוכלין או משקין של תרומה ולא נהנה מהן שאינו חייב אף גבי הקדש נמי כל מידי דאכילה כי מזיק לי' ששפכו ולא נהנה ממנו פטור ממעילה ואמר לן רבי דה"ה נמי אף במידי דלאו בר אכילה כי מזיק לי' פטור דאין חיוב מעילה עד שיהנה אלא משום דכתיב בתרומה כי יאכל דבתרומה ליכא חיוב אלא אכילה אמר נמי גבי הקדש כל דבר אכילה עכ"ל ודקדקתי דקדוק עצום למה בחר רש"י לכתוב פעמים כגון ששפך אוכלין או משקין של תרומה וכן בהקדש כ' רש"י ששפכו ולא נהנה עכ"ל הכי לא משכחת לה שאר היזיקות כגון שעירב בהם דבר מר שניכר בו מראה של דבר מר או שחרכם באש ובעשן עד שא"א לאכול ולשתות עוד התרומה או אוכלין ומשקין של הקדש או שטמנם בארץ עד שהבאישו ונסרחו עד שאדם ממאס בהם לאוכלם הכי אין זה מזיק לכ"ע שעשה בהם היזק ניכר אפי' וא"כ הי' לרש"י לסתום הדבר שהזיק אוכלין ומשקין שיהי' משמע בו כל מיני היזק וצע"ג ועוד הי' פלא בעיני אם הדין באמת דאין מזיק חייב בהקדש אפי' במידי דלאו בר אכילה למה גילה זאת התורה בגז"ש בתרומה דיש מקום לטעות מאי כוונה יש בזה דיהי' פשטות הקרא בהקדש מזיק באכילה דומי' דתרומה וצע"ג

אמנם נ"ל דדבר גדול רמז רש"י בלשונו ואקדים דכבר ביארתי בספרי פלס חיים בכמה מקומות דאדם יש לו בחפץ שלו ב' קנינים (א) קנין ממון שהוא השווי' של הכלי אשר לו למשל כל כלי שווי' ממון למכור בשוק שיקבל ממון תחת כלי או החפץ שלו (ב) יש לאדם בחפץ שלו קנין שם בלי השווי' יש לו שם בעלים שהוא חפצו ואם יותן לו כל כסף וזהב שבעולם לא יוכל איש ליקח חפץ שלו וכל הנוטלין