מחנה חיים אורח חיים חלק ב נא

הוי דבורם כנגד אנן סהדי דהא הב"ד הורגין לפלוני וא"כ אפי' הם שנים כמש"ל ג"כ קשה הא הב"ד הווין עדים כנגדן ודו"ק

ומדי דברי אזכיר שנפלא בעיני דברי תוס' בסנהדרין דף ס"ה ע"ב בד"ה יצאו שהקשו תימא ל"ל למעוטי ע"ז מקרבן הא אפי' בשוגג מקטלי' דלא בעי התראה ותירצו וז"ל דמשכחת לה שהוזמו קודם גמר דין דאין נהרגין עד שיוגמר הדין א"נ שחזרו בהם מעצמן ואמרו מבודין אנחנו עכ"ל והוא פלא דקודם גמר דין ליכא במזיד על העדים חיוב מיתה וממילא ליכא בשוגג קרבן וא"כ קרא למה לי למעוטי עדים זוממין מקרבן הא סברה הוא ולתי' השני שחזרו מעצמן ואמרו מבודין אנחנו וע"כ תוך כדי דיבור של הגדתן דאל"ה אינן יכולין לחזור וא"כ לא נגמר מעשה עבירה כלל ומהכ"ת שיחייבו קרבן ופלא שהתומים משתמש בסברה הנ"ל ליישב דברי הרמב"ם בסי' ל"ח ולא העיר על הבנת התוס' וצע"ג

ולולא דמסתפינא האמנתי דמיד שגמרו עדותן ולא יוכל לחזור עוד נגמר עבירתן של עדים זוממין הגם שאמת כמ"ש התומים דבכל אופן שלא נגמר הדין אין על העדים זוממין חיוב מיתה היינו דאין על הב"ד חיוב להרוג אותם דהא לא נגמר הדין אשר זממו לעשות שהב"ד יהרוג לאיש אשר העידו עליו וכיון שלא נגמר המיתה לפלוני אשר יהי' מוטל על הב"ד לעשות אז גם הם לא נהרגין בב"ד אבל לענין חטאת נתחייבו מיד שנגמר עדותם דהא עברו על עבירות מיתות ב"ד בהגדתן כנלפע"ד להערה בעלמא ליישב הבנת בעלי תוס' ודוק

(ב) ויצא לתרץ קו' הנ"ל אשר הבאתי בשמו וז"ל ורציתי לומר כי קרבן לא בא כלל לשום נאמנות שכל אחד נאמן להביא קרבן אף דהוה נגד חזקה דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים לגבי שמים ואם אחד מביא קרבנו אז אין לב"ד או לכהנים לשאול לו על איזה צד חייב הוא רק מקריבין לו קרבנו על מה שאמר ומאוד תמהתי אשר ראיתי בס' הנחמד שו"ת חתם סופר יו"ד סי' ד' בשוחט שהתודה שהכשיל בסכין פגום והוכיח שע"א נאמן להשים עצמו לרשע בדרך וידוי לפני מותו דאל"כ למונבז דמביא קרבן בהזיד בכרת ושגג בקרבן ואיך שבקינן לי' להביא קרבן אם לא נאמין לו לעשות עצמו רשע אלא וודאי בדרך וידוי נאמן יעו"ש ולענ"ד לא דמי כלל כי אין לכהנים לשאול לו על מה הוא מביא קרבנו והם שלוחי דרחמנא וגם הב"ד אין להם בחיוב קרבן שום עסק עכ"ל מעלתו

מה שהשיג על אדומ"ו הגאון ז"ל אני משיב שלא דק כבוד מעלתו נ"י כלל ואעתיק לו דברי אדומ"ו הקדוש וז"ל בשבועות דף כ"ו ע"ב לא משכחת שבועות ביטוי לשעבר אלא בהזיד בלאו שבה ואם הביא קרבן לכהנים צריך לומר שהזיד בלאו ואיך יאמינו לו להשים עצמו רשע ויסמכו עליו לאכול קרבנו וכה"ג מוכיח הש"ס בר"פ האשה רבה ע"ש בפירש"י ד"ה וכי לא מכחיש לי' מהימן וכו' אע"כ משום דמייתי קרבן דרך וידוי מהימן עכ"ל אדומ"ו ז"ל ודבריו נפלאים לכאורה למה הקשה איך יסמכו הכהנים לאכול קרבנו ולא הקשה איך יסמכו להקריב קרבנו ולהקריב חולין בעזרה וצע"ג

הן אמת שגם על דברי רש"י שהביא אדומ"ו ז"ל יש להפליא זאת דכתב בר"פ האשה בד"ה וכי לא מכחיש לי' מהימן וז"ל אלמא ע"א מהימן באיסור והיתר דקא מייתי חטאת על פומי' ומתאכלא דלמא חולין לעזרה נינהו עכ"ל וקשה למה חקר רש"י על אכילה ולא על גוף הקרבה וצע"ג

אמנם שניהם כאחד צדקו יחדיו דבוודאי כל אדם נאמן על עצמו שהי' רשע וחפץ בתשובה לתקן עותתו דאטו ליכא מיעט רשעים בעולם הלא אין אדם צדיק בארץ ואם בא איש וצועק שהי' רשע בעבירה ורוצה לקיים להביא כפרה אשר פקד ה' עליו לרצות לו לכפר מי יעכב בידו והלא התורה האמינתו שצותה קרבן שבועות ביטוי לשעבר דלא משכחת אלא בהזיד בלאו וא"כ מאי יתחסר הכהן כנגד אמרות ה' אמרות טהורות אבל בוודאי נאמר אם מתודה אדם ויהי' בו להזיק אחרים לאסור את כליהם או לאסור האשה על בעלה בוודאי אין אדם משים עצמו רשע שיהי' גוף הרשעות עדות לאחרים דלא מצינו עדות אשר יהי' הדיבור שעושה העד עצמו לרשע וא"כ מאי ראי' מביא אדומ"ו ז"ל בוודאי לתקן עותתו התורה האמינתו אבל לאסור לאחרים אין עדות אם יעשה אדם עצמו רשע והוא פלא

אך הכל בצדק ובמשפט בוודאי אדם נאמן על עצמו להביא קרבנו הגם אם משים עצמו רשע שאומר שהזיד בכרת בשבת או הזיד בלאו בשבועות עדות והכהן צריך להקריב כי כן חוק התורה ומה איכפת לי' בהקרבה הלא הוא שלוחא דרחמנא או אפי' אם הוא שליח בעל הקרבן בכל אופן לא יבוא עליו חטא ועון אבל אם כבר הוקרב הקרבן ואנו דנין על אכילת הבשר שכהנים יאכלו ויקיימו באכילה מצות עשה ואכלו אתם אשר כופר בהם שדבר זה לא נוגע עוד לכפרת בעלים שאפי' לא יאכלו הכהנים נתכפרו הבעלים ועיין ביבמות דף צ' ע"א בגמ' וברש"י בד"ה שב ואל תעשה יעו"ש היטב כאן בוודאי לא יאכלו כהנים על עדות איש אשר מביא קרבן על דבר ששם עצמו לרשע ולכן דייק רש"י בר"פ האשה וגם אדמ"ו ז"ל בתשובה להוכיח דדרך וידוי נאמן אפי' בעדות על אחרים מדאכלו כהנים את בשר הקרבן ודוק

ומה שהעיר אדמ"ו ז"ל שם דליכא למימר דסמכי' דלא הביא חולין בעזרה דהרי בקדושין דף ס"ו ילפינן מע"א אומר אכלת חלב ע"א נאמן ואמרו שם צריכא להשמיע אכלת חלב וגם שורך נרבע דבאכלת חלב יש לומר אי לאו דקי"ל חולין בעזרה לא הוה מייתא וא"כ באמת דילפי' מכאן דע"א נאמן באיסורין א"כ חזינן דליכא למסמך על הך חזקה דלא הביא חולין בעזרה עכ"ד אדמ"ו ז"ל בער אנכי להבין דבריו דשאני התם דיש לומר דלא קי"ל בנפשי' רק סומך על ע"א וממילא מוכח ע"א נאמן באיסורין רק אם לא השמיעו רק באכילת חלב יש לטעות דאין הסברה דע"א נאמן רק דקי"ל בנפשי' קמ"ל דאין לבנות ע"ז דקרוב לודאי דלא קי"ל בנפשי' רק סומך על העד והעד נאמן אבל בודאי אם איש בא ומביא קרבן שאומר שעבר עבירה במזיד ורוצה להתכפר בקרבנו אז בוודאי יש לסמוך שלא מביא חולין בעזרה (ומהכ"ת לחשוד איש שמביא קרבן ואומר שחטא מכבר ומבקש כפרה לאמור לו שלא חטא מכבר אלא אתה מבקש לחטוא להביא חולין בעזרה ולהכשיל רבים בהקרבה ובאכילת בשר הלא גדול המחטיא לאדם יותר מן ההורגו) ודו"ק וצע"ג

(ג) עוד הקשה מעלתו לפי דברי תוס' סוטה דף ו' ע"א בד"ה ושבאו לה עדים דאפי' אם בא ע"א ואומר שנטמאה הגם שכבר שתתה מים מאררים ולא מתה אעפ"כ נאמן ע"א לאסרה יעו"ש א"כ מוכח דע"א נאמן נגד חזקה דהא הי' לה אחר השתי' חזקת היתר לתרומה דלא שייך לומר דיש רגלים לדבר שנטמאה דהרי קנא לה ונסתרה זה אינו יען דלא בדקוה מים יש רגלים לדבר שהוא טהורה כמבואר בתוס' חדשים פ"ו דסוטה משנה ג' ד"ה ומה וא"כ ע"א נאמן כנגד חזקה וצע"ג: