מחנה חיים אורח חיים חלק ב מז

אהובי אחי נ"י לא ידעתי מה הי' לך להוציא זה מקולמסך הכי לא שמעת למה אין מכירה או מתנה באיסור הנאה היינו יען שאין לאיסור הנאה בעלים כי מי יהי' מקנה ויוציא מרשותו אבל בפטר חמור דהוא איסור הנאה שיש לו בעלים דהא יוכל לסלק ממנו האיסור ולפדותו בשה ולהרויח מה דשוה יותר למה לא יוכל ליתן לאחר במתנה או במכירה לזכות לו זכותו להיות שלו שאם יפדה ירויח הגוף החמור והגם דליכא מצוה על אדם אחר לפדותו או לעשות טריפה ויש רשות בידו להניח אותו באיסור הנאה כל ימי חייו אבל עכ"פ יוכל לפדות או לערוף ולהרויח ביני וביני וגוף החמור ישאר ממונו וחדשתי דס"ד דאין חיוב על הלוקח או מקבל מתנה לפדות או לערוף רק יוכל להניח אותו בתורת איסור הנאה וכ' התורה פטר חמור תפדה בשה כל מי שנעשה בעלים עליו יש חיוב עליו לפדותו או לערוף (ועי' דבר נועם בנב"י ח"א ביו"ד סי' פ"ד בד"ה ומעתה ודו"ק) אבל אמת הוא אם איש אחר בא ופודה פטר חמור של חבירו שאינו מקיים מצוה כלל רק שפדיון מהני דלא כאדמ"ו ז"ל אבל בבכור בהמה טהורה מה ימכור ומה יתן בו לחבירו ולא ידעתי מה עלה בדעתך

(ד) עוד השגת עמ"ש שם בד"ה אך יש לפקפק דלא הוי נשבע לבטל את המצוה יען דיוכל למכור לאחרים ויחול המצוה על אחרים והפלאת הלא לפי שביארתי ליכא קיום מצוה בפדיית אחרים רק שמהני הפדי' א"כ יש ביטול מצוה בשבועה הנ"ל

לא ידעתי איך יצא שגיאה הנ"ל מתחת ידך הלא איש הקונה אותו או מקבלו במתנה בוודאי יש עליו אפי' חיוב לפדותו או לערוף שבעבור זה לא כ' התורה חמורך אבל איש אחר מעלמא שבא לפדות פטר חמור של חבירו הוא לא מקיים מצוה כלל דלא כאמ"ו ז"ל וא"כ אין כאן ביטול מצוה דיוכל למכור או ליתן מתנה והוא יקוים המצוה ודו"ק

(ה) עוד השגת על מ"ש שהוי נשבע לבטל את המצוה יען שהוא נשבע שלא יפדה ויערוף הגם שיהי' שלו ואז הוי נשבע לבטל המצוה שלא חלה השבועה כאשר יצאה מפיו וציינתי לעיין בר"ן נדרים דף י"ז והקשית שם א"א לשניה לחול עד שנגמרה ראשונה אבל כאן הלא יש בידו לקיים שניהם שבידו ליתן לאחר עכ"ד לא ידעתי מחשבותיך הוא נשבע שלא לערוף ולפדות פטר חמורו אשר חיוב עליו לפדות ולערוף ואם יתן לאיש אחר במתנה ליכא עליו מצוה א"כ איך בידו לקיים שניהם הגם שיש בידו להוציא עצמו מן החיוב אבל הוא נשבע הגם שיהי' החיוב עליו לא יקיים המצוה ודו"ק (ועוד הלא אין בידו דמי יגיד שימצא איש אשר יבקש לקנות ממנו או לקבלו במתנה פטר חמורו ולכנוס בחיובו לעשות עריפה או פדיי' והוא תלוי בדעת אחרים וק"ל) והלא שם אם לא שאל על הראשונה עכ"פ יש בידו לשאול על הראשונה ואעפ"כ לא חל חוץ אם יש נדר בתוך נדר כמבואר בר"ן יען דשבועה לא חל מיד לא חל אפילו גם אם נמצא אח"כ מקום לחול ועיין בנעימות ומתיקות של קצוה"ח בתשו' על הערת נב"י הבדל בין אין איסור חע"א ובין נשבע לבטל המצוה בישוב נקודה נפלאה של פרמ"ג על הש"ך ודו"ק

(ו) ומה שפלפלת על מה שהבאתי ראי' שאם איש אחר פודה לא נעשה מצוה שמצינו כה"ג במפריש חטה אחת או במילה תוך ח' וכתבת דשאני בתרומה שנעשה מצות הפרשה הגם שלא נתקיים מצות נתינה אבל מנ"ל דמהני פדיי' בלא קיום מצוה עכ"ד אהובי אחי נ"י מצות הפרשה לא שמעתי מעולם הכי יש בקיום מ"ע של תרומה ב' מ"ע המעיין בתוס' רי"ד וגם בנב"י סי' כ' יראה שבחטה אחת לא הוי אלא תיקון החפץ שלא יהי' עוד על החטה איסור טבל ולא נעשה מצוה כלל רק אם יפריש שיעור נתינה לכהן אז נעשה גם מצוה בתיקון איסור הנ"ל כנלענ"ד

(ז) עוד הקשית כפי אשר הבאתי שם דברי רי"ט להסבר שהפקר פטור יען דליכא בעלים שראוי להקדיש א"כ ק' לר' ישמעאל בערכין דף כ"ט דאמר כיון דקדוש מרחם א"צ להקדיש ודרש קרא דתקדיש על הקדש עלוי ק' הא צריך קרא שמצוה להקדיש למעט הפקר עכ"ד לא ישרה בעיני שנאמר שבא קרא לרבות ותכליתו יהי' למעט הפקר הלא לר"י אין סברא שקרא בא לצוות מצוה להקדיש כיון דקדוש מרחם בכ"ז יפה העירות שלשיטת הטור בשם אביו הרא"ש דפסק כר"י והובא במ"ל פ"א מבכורות והביא ראי' מגמ' חולין דף קל"ז עיי"ש יהי' בכור של הפקר קדוש אפילו בבהמה טהורה בכ"ז עיקר הדבר אשר חדשתי שם דכל הפסוקים בבהמה טהורה מורים שיש לבכור בעלים דכתיב בקרא וצאנך אבל בפטר חמור לא כתיב חמורך שיהי' לו בעלים לא עלי תלונתך כי אם על הסבר של מהרי"ט אלגזי

ז"ל

(ח) וראיתי שהפלאת עלי בסי' ס"ג שחקרתי איך בעל יהודה לתמר בכיסוי פנים ולא חשש על עריות וכתבת לא ידעתי אם ס' איסור אסור לבן נח עכ"ד איני מבין ספיקתך הלא הבאתי דברי מהר"ש לנדא ז"ל שמכח ס' מחוייבים בני קטורה למול את עצמן לא מהני לפטור אותם אפי' מלעשות מעשה מילה והלא השכל מחייב שמספק יהי' שב ואל תעשה עיי' דבר נפלא בפנ"י סוף פ"ק דברכות הגם שס' דאורייתא לחומרא היינו שלא יעשה מעשה מס' להקל רק יהי' שב ואל תעשה היינו במעשה שהוא ל"ת אבל אין מחוייב להיות קום עשה בספק מצוה לעשות מכח דבר ס' עיי"ש ואם רוב לא מהני בב"נ וצריך להיות קום ועשה לעשות ס' מצוה מכ"ש שאסור לו לעשות מעשה אשר בו ס' עבירה ודוק וביותר הכא דאיכא לברורי דהי' לו לשאול אם אינה אשת איש או ערוה לו או היה לו לגלות פניה ולהסתכל בה אולי יכיר אותה אם היא ערוה לו וק"ל ועיי' במ"ל פ"י מה' מלכים ה' ז' שמחוייבים מס' למול כמבואר ברמב"ם רק לא נהרגים מס' וע"כ דס' אסור לב"נ ודוק

(ט) מה שהשבת על מ"ש שיהודה סמך שתמר לא תתן לו מכשול שעוברת על לפני עור ותמהת אי שייך כלל לגבי ב"נ איסור דלפני עור יפה דברת שדבר זה צ"ע כי ז' אזהרות ניתן להם ואי יש לפני עור א"כ הוין שמונה וכן יש ראי' מתו' חגיגה דף י"ד דתירצו דמשו"ה נקט משום מגיד דבריו ליעקב ולא נקט משום לפני עור דאיירי דאיכא גוי אשר רוצה ללמוד לגוי חבירו עי"ש ואי איכא בגוי המלמד לאו דלפני עור א"כ אכתי ישראל ג"כ עובר על לפני עור עיי' מ"ל בה' ריבית פ"ד מדנקטו תו' שיש גוי שרוצה ללמדו משמע הא אם יש ישראל אחר שרוצה ללמדו דבכל אופן יהיה נעשה הלאו דלפני עור אסור לישראל זה ללמדו עיי"ש ואי יש גם בגוי לפני עור א"כ נשאר סברת מ"ל דיש לפני עור ובמאי תי' התו' הקו' (ודוחק בעיני דדוקא אי ישראל יעבור על לפני עור אז יש איסור לישראל אחר ג"כ משום לפני עור אבל מה שגוי יעבור על לפני עור לית לן בה כי כפי סברת המ"ל תלי' הדבר אם משכחת עשות האיסור בלי עשית לאו דלפני עור כלל) ודוק ועיי' פרשת דרכים דרוש י"ב בב"נ יש שליחות לדבר עבירה וק' הא עכ"פ עובר על לפני עור ואולי כיון שהוא כמשלח אינו עובר על לפני עור ועיין תו' ב"מ דף י':