מחנה חיים אורח חיים חלק ב כה

את ישראל אסרם הכתוב איסור עולם ללמדך שהמחטיאו של אדם קשה מן ההורגו שההורגו אין מוציאו אלא מן העוה"ז ומחטיאו מוציאו מן עוה"ז ועוה"ב עכ"ל ועיין דבר מתוק בט"ז הל' חנוכה המן רצה להרוג את הגופים אין אומרים הלל בפורים והיוונים רצו להחטיא בנפש ואומרים הלל בחנוכה

ועתה הבט וקרא נא בזה שאמרו חכז"ל צריך האדם לסכן עצמו ולהציל אבידת גופו של חבירו ותדע ק"ו שצריך אדם לסכן עצמו ולהציל נפש של חבירו וביותר להציל אלפים ורבבות נפשות

בסנהדרין דף ע"ג ע"א מניין שרואה את חבירו שהו טובע בנהר או חי' גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך הא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מנין ת"ל והשיבות לו אי מהתם הו"א ה"מ בנפשיה אבל מטרח ומיגר אגורי' אימא לא קמ"ל וכ' רש"י וז"ל קמ"ל לא תעמוד על דם רעך לא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל צדדים שלא יאבד דם רעך עכ"ל

הרמב"ם פ"א מהל' רוצח הל' י"ד כתב וז"ל הרואה את חבירו טובע בים או לסטין באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל או ששמע עכו"ם או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אזן חבירו להודיע או שידע בעכו"ם או באנס שהוא בא על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו וכל כיוצא בדברים אלו העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך עכ"ל ובכ"מ הל' י"ז כתב וז"ל ובירושלמי מסיק אפי' להכניס עצמו בס' סכנה חייב עכ"ל ונראה הטעם מפני שהלה ודאי והוא ס' עכ"ל וע' בשו"ע ח"מ סי' תכ"ה ובסמ"ע שם

ובספר המצות לרמב"ם מצוה רצ"ז וז"ל הזהירנו מלהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראה בסכנת מות או ההפסד ויהי' לנו יכולת להצילו כמו שהיה טובע בנהר ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו או יהי' עכו"ם משתדל להורגו ונוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזק ובא האזהרה באמרו לא תעמוד על דם רעך וכבר אמרו שמי שכובש עדות תכללהו ג"כ זאת האזהרה כי הוא רואה ממון חבירו אבד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת וכבר בא בזה הענין ג"כ אם לא יגיד ונשא עונו ולשון ספרי מנין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק ת"ל לא תעמוד על דם רעך ומנין שאם ראית אותו טובע בנהר או חיות או לסטין באין עליו שאתה חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך

ובחדושי ר"ן סנהדרין דף ע"ג כתב וז"ל וא"ת כיון שמצוה הוא להרוג הרודף כדי שיציל הנרדף למה לי קרא דלא תעמוד על דם רעך פשיטא דהוא מצווה לטרוח בהצלתו כגון טובע בנהר או לסטין באין עליו י"ל דמקרא דניתן להצילו בנפשו לא שמעינן אלא במי שברור לו כשמש שהוא רוצה להרגו ובכה"ג במי שברור לו כשמש שיטבע בנהר אם לא יצילהו הוא דמחייב להצילו אבל על ס' לא שמעינן מידי מ"ה אתא קרא דלא תעמוד על דם רעך לומר שהוא מצווה לטרוח בו אף על הס' עכ"ל ובירושלמי דאיירי בודאי אז מחוייב לכנוס בס' סכנה אבל בס' יש עכ"פ מצוה לטרוח וק"ל

ובחדושי מאירי פ"ב שבת דף כ"ט כ' וז"ל זה ביאור המשנה ופסק שלה וזה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא כל ת"ח שרואה באחד שהוא עושה שלא כהוגן והוא יודע בעצמו שבידו למחות ואינו מוחה גורם תקלה לעולם וכ"ש בדברים הקרובים לטעות שאדם נעזר אח"כ בעשייתן מצד שכבר עשוהו לפניו ולא מיחה דרך הערה ספרו בסוגי' זו אמר ר' יהודה פעם אחת שבתנו בלוד והבאנו שפופרת של ביצה ונקבנוה ומלאנוה שמן ונתנהו על פי הנר והיה שם ר' טרפון וזקנים ולא אמרו לנו דבר והרי שר"י הביא שתיקתם לראיה עכ"ל זהב

סוף דבר הכל נשמע יען כי גדולי חקרי לב ראו שחוקי הקאנגרעס המה רשת פרושה לצודד נפשות להדיח עם ד' מתורת ד' ושומר נפשו ירחק מהם הרחק כמטחוי קשת כי אבדון המה כל באיה לא ישיגו אורחות חיים והזהרו כל בית ישראל שלא יגעו בם פן יספו בכל חטאותם: **(הגה וכתבו בנעימות וז"ל חלקינו וירושתינו אשר קבלנו בברית ושבועה מאדון כל נוצר ומסרו אבותינו נפשם ונתנו גופם למהלומים עליהם אם נחריש כעת הזאת מלהזהיר את אנשים שלא ילכדו ברשת זו אשר נטמן להם הלא דמם מידינו יבוקש ח"ו עכ"ל. כמה מעלות טובות ויעלות חן באמרות מזוקקות האלה רמזו ראשית דבר שחוקי הקאנגרס מדיחים עם ד' מתורת ד' צבאות ומחויב כל אדם להזהיר נפש חבירו שנית כל הנשמות קבלו בהר סיני בברית ושבועה דכתיב פ' נצבים פ' כ"ט פסוק י"ד ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ד' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" ואמרו בשבועות דף ל"ט וז"ל כי את אשר ישנו פה אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני דורות הבאים וגרים העתידין להתגייר מניין ת"ל ואת אשר איננו פה עכ"ל וכן פי' רש"י בתורה וז"ל ואת אשר אינינו פה ואף עם דורות העתידים להיות עכ"ל ואחכז"ל "מושבע ועומד מהר סיני" ועיין בתשו' רשב"א. שלישית רמזו כי התורה נחלת אבות אשר אבותינו מסרו נפשם ונתנו גופם למהלומים במלכים ק' כ"א "וידבר אחאב אל נבות לאמור תנה את כרמך ויהי' לי לגן ירק כי הוא קרוב אל ביתי ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה ויאמר נבות אל אחאב חלילה לי מתתי את נחלות אבותי לך" המלך ביקשו ממנו שיתן לו כרמו ויתן לו כרם אחר וטוב ממנו, והשיב לו חלילה לי מד' ליתן נהלת אבות לו, והתוה"ק אשר היא כרם ד' צבאות ירושת אבות אשר בזעת אפם במסירות הנפש ומהלומות הגוף קיימו וקבלו התו' איך נחלף אותה עם חוקי הקאנגרעס היש נבלה בגדולה ממנה הנשמע כזאת בישראל והוסיפו טעם לשבח למה הגדולי ישראל נכנסים בעובי הקורה וכתבו וז"ל ויותר מזה כי נשים מעל בנפשינו שכלנו מושבעים אנחנו מהר סיני להקים חוקי ד' צבאות עכ"ל כי אמרו חכז"ל בירושלמי סוטה פ"ד וז"ל ר' אחא בש"ר תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה סיפוק בידו להחזיק ולא החזיק הר"ז בכלל ארור אשר לא יקום את התורה הזאת עכ"ל וזה רמזו שכלנו מושבעים להקים את התורה ולא די בזה שרבנים לומדים רק צריכים להקים התורה שלא תהיה התורה נופלת ח"ו ועיין ברמב"ן בתורה על פסוק זה

)** לכן אם חכמת חכמת לך אבל אם גם בעל נפש אתה אז תמצא דעת קדושים שגם אם היה סכנה בדבר מחוייבים הם להזהר ותלי"ת אין סכנה כאשר כתבו הגאונים וז"ל גם אם יתן להם הקיום הוא אדונינו הקיסר יר"ה