מחנה חיים אורח חיים חלק ב קכה

ולענ"ד שצדקו דברי הנב"י דכבר הערותי במקו"א להסביר למה לא אמרי' שיעבור על חמץ של נכרי משום הואיל אי בעי קניה ליה יען דלו יהי' שיקנה אח"כ ויעבור מאז והלאה אבל איך נימא דיעבור עכשיו משום שבידו לקנות בודאי לא יקנה כדי לעבור על ב"י וישליך זוזי בכדי דהא אסור בהנאה רק יעבור משום שיש בידו לקנות ע"ז אמרינן לו יהי' כדבריך שיקנה אח"כ הלא אז לא יעבור רק מאז והלאה והאיך יהי' גדולה העבירה אם לא יקנה מאלו יקנה בשלומא הואיל אי בעי מתשיל החכם עוקר נדר מעיקרו ונמצא הגם שישאל עליו בסוף פסח או אפילו אחר הפסח נגלה שהי' החמץ ברשותו כל ימי הפסח שע"י השאלה היה עובר כל הפסח לכן עובר גם עכשיו הואיל אי בעי מתשיל שיש בידו לעשות שיהי' עובר למפרע אבל בהואיל שיש בידו לקנות או לפדות שיעבור עכשיו הגם שלא קנה או פדה משום שיש בידו לקנות או לפדות אח"כ אמרי' אפילו אם יקנה או יפדה ויהי' שלו רק מן הקנין והלאה אבל איך יעבור ברגע זו אשר עדיין לא פדה ולא קנה הלא אין בידו לעשות דבר אח"כ שיפעל שיהי' רגע זו ברשותו וכל הואיל הוא רק כמו שמא ימות בעתיד ונמצא דעבר למפרע והוה כמו שעובר על האחריות דאלו יגנוב אז הי' באחריות שלו למפרע ודוק

וזה חידש התוס' דלא אמרינן שיהי' חיוב הגם דלא קנה משום הואיל אי בעי קנה אבל בוודאי אי עשה מלאכה שאפה או בישל בשל נכרי ואח"כ באו אורחים וקנה ונתן לאורחים או הם קנו מן הגוי לא עבר על לא תעשה מלאכה דהא מבורר למפרע שהמלאכות הי' לצורך אוכל נפש לישראל וא"כ קשה איך לוקין אפי' אם לא באו אורחים נימא הואיל אי מקלעי אורחים דלא עבר עבירה א"כ לרבה נימא הואיל אי מקלעי אורחים וחזי ליה לא ללקי אך כל זה אם מותר לעשות מלאכה בשל גוים אם יש בו צורך לישראל אח"כ אבל אי נימא כחקירת שב יעקב אפילו אם באו אורחים ונתן להם לא מהני וחייב מלקות ומאי הקשה תוס' דלמא איירי בדבש עכו"ם ודו"ק

ואוסף נופך הלא הרמב"ן כתב דמלקות במקום מיתה עומדת ושייך בו והצילו העדה דספק מלקות להקל שלא ללקות אז משכחת זכות להעובר ונימא כיון דמשכחת שלא יהי' חילול יו"ט במלאכתו נפטר אותו ממלקות מטעם הואיל אי מקלעי אורחים ודו"ק

עוד יצא הנב"י בסי' כ"ט להשיג על השב יעקב מן מעשה דשמעון התמני דכתבו התוס' דעגל הי' מן הגוים רק לא קפדו אם בשלו בשבילם ויקחו כדרך המבשלים שטועמים מעט מן הבישל עכ"ל התוס' ועכ"פ קודם הבישל לא זכה ממנו אפילו בחצי כזית ולדברי השב יעקב אפילו הי' העגל כשר יצא שכרם בהפסדם דהשחיטה הי' באיסור יעו"ש וכן הקשה השואל שם מן קמחא דבני חילא הא דלא הקפידו אם יתנו לינוקא היינו אחר האפי' אבל בעת האפי' הוה של גוי ואסור לדברי השב יעקב וצע"ג

ועלה בדעתי ליישב דברי השב יעקב אם הי' הישראל זוכה בחלק בו בעבור הטירחא א"כ בא בשכרו וזכה בחלקו בו משעה שמתחיל לטרוח ולו שנחשב השחיטה כנחירה עכ"פ או נטילת החיות שהי' צריכין הבני חילא מה לי נטילת החיות בסכין בלי פגימה או בסכין עם פגימה עכ"פ בנטילת החיות התחיל הטרחה כמו התחלת הטרחה לגלגל העיסה וכמו שבא אחר גלגל העיסה המעשה של אפיה כך בא אחר השחיטה מעשה הבישול הכל בכלל טרחא בעבור בני חילא ומכח אותו מעשה הטרחה זכה ישראל חלק בו אם יגמור התיקון היינו או האפי' או הבישל א"כ משעה שמתחיל לטרוח זוכה בו בגוף הבשר או הלחם א"כ משעה שטרח בשלו טרח דשניהם באו כאחד מן הטרחה בא לו הזכות ובשלו טרח וגם השב יעקב מודה אם יזכה השוחט לישראל בשר בשכר טרחתו על השחיטה דטרח בשביל להיות לו חלק בו ואי אפשר לכזית בשר בלא שחוטה ואי אפשר לכזית לחם בלא אפיה דגדולה המלאכה שמחיה את בעליה אבל בנידן השב יעקב דלא זכה כלל אפילו כזית בשר בשכר השחיטה רק דהגוי ימכור אח"כ לישראל א"כ הוה גוף השחיטה בשל גוי לבדו ושייך לכם ולא לנכרים ודו"ק

שוב ראיתי שנב"י מדקדק שם שבשביל השחיטה בלבד לא הי' נותנים להם רשות ליקח רק אחר הבישל והגאון אבני מלואים מדייק עליו למה לו לבנ"י זאת דפשיטא אפי' הי' רשות ליקח מיד אחר השחיטה ג"כ אסור לדברי השב יעקב דאוסר בכה"ג יען דבשעת שחיטה אינו של ישראל ולפמ"ש דבר גדול דיבר הנב"י דהי' אפשר לומר שזכה בגוף השחיטה חלק בבהמה ולא דמי לנידן השב יעקב לכן הביא מלשון התוס' דתוס' דייק בעבור הבישל לא הי' מקפידים אם לקחו כדרך המבשלים שטועמים מעט מן הבישל עכ"ל התוס' אבל בעבור השחיטה לא יתנו כי הם בני חילא וצריך לטרוח בשבילם ואעפ"כ היתר השחיטה בעגל ומוכח דלא כשב יעקב ודוק אך הלא בנידן השב יעקב הי' להם להתנות כזית בשביל טורח השחיטה

היוצא מזה דצדקו דברי הנב"י אם תכלית השחיטה הוא כדי שיאכל וישראל ממנו בשר אבל לשחוט שני עגלים אשר הגוי יבחר אחד לו כפי אות נפשו את העגל השמן ויעכב כולו לעצמו נמצא דשחט השוחט את העגל אשר יבחר רק לצורך העכו"ם בלבד ועבר על עשה דאורייתא ויפה עשה השוחט שלא רצה לשחוט השניהם

אמנם צריך לחקור אם לא חטא במה ששחט אחד דהלא בדאורייתא אמרינן אין בכירה אולי דלמא אותו עגל ששחט היה העגל של עכו"ם והגם שנתן אח"כ הבשר לישראל עכ"פ בשעת שחיטה הי' של עכו"ם ולפי שיטת השב יעקב ואבני מלואים הי' השחיטה אסור דאולי לא יתן לו העכו"ם חלק ממנו דהא צריך אחד אשר הוא שלו לפני אורחיו כאשר התנה עם הישראל בשעת שותפות והגם שריחם על הישראל ועזב את העגל השחוט בידו עכ"פ בשעת שחיטה דלמא של עכו"ם שחט אבל כיון שיש ספק דלמא הי' העגל של ישראל וגם זכה בבשר א"כ לא חטא השוחט אבל מה שלא חפץ לשחוט שני העגלים עשה כדת של תורה כנלע"ד: הק' חיים סופר

ואגב גררא אעתיק דבר מחדושי אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה והקשה הצל"ח קושי' נפלאה א"כ נלקה שש דבמוקצה לא שייך הואיל וחייב על הבערה ועל מוקצה והוא לקושי' נפלאה

ונלע"ד ליישב בעז"ה דהא פסקינן זה וזה גורם מותר עיין במג"א סי' תמ"ה וביו"ד קמ"ב ובהל' יו"ט סי' ק"ז וא"כ אם בישל או אפה בעצי מוקצה עם עצי מוכנים מותר המאכל או הלחם וא"כ הגם אפי' שאסור לעשות לכתחילה זה וזה גורם עיין יו"ד סי' פ"ב דהוה כמבטל איסור זה הוא איסור דרבנן עיין ר"ן בע"ז בסוגי' דזוז"ג א"כ על הבערה אינו לוקה דנימא הואיל דחזי לצרכו אם צירף עצים אחרים אבל עכ"פ גם עצי מוקצה שרף ועבר על לא תעשה כל מלאכה דאיסור הכנה לרבה אבל על גוף הבערה א"א לחייב מטעם הואיל דחזי לצרכו עם גורם היתר ודו"ק כנלע"ד ברור כשמש דרש"י פי' שפיר בד"ה