מחנה חיים אורח חיים חלק ב קכג

השוחט להגיד לו אם עשה כדת של תורה או אם צריך לפייס את בעה"ב

תשובה השוחט עשה כדת של תורה שלא רצה לחלל יו"ט ולעשות איסור דאורייתא ח"ו ואבאר הדבר בעז"ה ומראשית אחקור אם עשה כדת במה ששחט את העגל האחד אם לא חילל יו"ט בהשחוט

הנה בודאי אסור לעשות מלאכה בשביל העכו"ם בלבד דתורה אמרה לכם ולא לנכרים אבל אם עשה אינו לוקה הגם שעבר איסור דאורייתא ועיין תוס' י"ב בביצה דלא הדרה לאיסורא קמא והרמב"ם כתב הטעם דאינו לוקה מחמת הואיל יעו"ש בפ"ח מהל' יו"ט ובנושאי כליו ונ"מ אם בישל איסור לנכרי לרמב"ם לוקה ולתוס' אין לוקה כמבואר באחרונים ואין כאן מקומו להאריך

ובחדושי תרצתי קושי' אבני מלואים סי' ב' בד"ה אלא שהקשה על הרמב"ם שכ' המבשל לעכו"ם אינו לוקה משום הואיל והקשה הנ"ל הא בכלל אשר יאכל לכל נפש הי' גם עכו"ם בכלל רק אח"כ אמרה התורה לכם ולא לעכו"ם למשל אם מבשל לעשרה בני אדם אשר יאכלו אצלו אינו לוקה והוא קושי' נפלאה וצע"ג

ונלע"ד לחקור בעז"ה דמכל נפש היינו מרבים אפילו נפש עכו"ם כגון לעשות מלאכה ביו"ט בין לישראל ובין לעכו"ם למשל אם מבשל לעשרה בני אדם אשר יאכלו אצלו חמשה ישראלים וחמשה גוים והמאכל ראוים בין לישראל ובין לעכו"ם והי' מרבינן מאשר יאכל לכל נפש שמותר ואמרה התורה הוא לבדו יעשה לכם דייק לכם בלבד אבל אם מכוון לבשל גם לעכו"ם עובר בעשה דלצרכי ישראל לבד מותר לבשל ולא אם מכווין לבשל בין לישראל ובין לעכו"ם אך אם מכווין לבשל רק לעכו"ם כגון שמבשל משל עכו"ם או שמשלם לו עכו"ם שיבשל בעבורו לאכול זה בוודאי לא הי' מרבינן בכלל אשר יאכל לכל נפש דמה"ת יהי' מותר לישראל לחלל יו"ט בעבור עכו"ם שאין מזונותיו עליו (הכי בעבור להרויח ממון יהי' מותרים כל המלאכות) והי' מחויב אפילו מלקות רק מטעם אי מקלעי אורחים ישראלים ויהי' ראוי להם שיפייס להנכרים בממון ויתן האוכל לאורחים ישראלים אינו לוקה ולפ"ז אם מבשל איסור לצורך נכרי לוקה באמת כנלע"ד בעז"ה אבל עכ"פ לכ"ע יש איסור בדבר אם ישראל עושה מלאכה לצורך עכו"ם בלבד אפילו אם המאכל הוא של ישראל

אך אם ישראל עושה מלאכה במאכל עכו"ם אבל תכליתו שהוא יקבל חלק ממנו לצורך ישראל אם זה מותר יען דתכלית המלאכה הוא לצורך ישראל או נאמר יען דבשעת המלאכה לא זכה בו ישראל א"כ לא הוה בכלל לכם שיהי' מותר לעשות מלאכה בו על מדוכה זה ישבו גדולי עולם מלפנים בישראל בתשובת שב יעקב אוסר הנב"י ח"ר מתיר וקם הגאון אבני מלואים והחזיק בתשובת שב יעקב לאסור ולדעתי דבר ד' אמת בפי הנב"י להתיר כי דבר גדול דיבר הנב"י דכתיב לכם לצרכיהם אבל לא משלכם ואבאר כאשר עם לבבי בעז"ה

ראיתי בא"מ סי' ב' שהאריך לבאר שדברי השב יעקב שמחדש שאסור לשחוט בהמות נכרי ביו"ט בעבור שימכור מבשר לישראל שהר"י בתוס' בשבת סובר כך דכ' וז"ל דלא שייך בשריפת קדשים לומר משולחן גבוה קזכו ולא דמי לשני לחם שהאפיה היא לצורך גבוה שהרי אחר האפיה צריך לעשות בהם תנופה וכן אחר שחיטת נדרים ונדבות עושים מהן לגבוה אבל תרומה טמאה אין עושים מהם לגבוה כלום וליכא למימר משולחן גבוה קא זכו והכי מפרש הר"י לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט פי' גזרו תרומה אטו קדשים עכ"ל נראה דר"י סובר דאין הטעם משום דעיקרו לגבוה אלא משום דמשולחן גבוה קא זכו וה"ה הכא כיון דבשעת שחיטה לנכרי קא שחיט אעפ"י דאח"כ יזכה ישראל משולחן הנכרי קא זכו ואסור יעו"ש

ונלע"ד לתרץ בעז"ה ואקדים קושי' שהקשה הא"מ בתשובה על דברי תוס' פסחים דף ה' דאסור לשרוף החמץ יען דלא יכול להנות בתחילת ביעורן ומזה חידש המג"א על דין דמרבי' עצים ומבטלן בסי' תק"ז יעו"ש והתפלא הגאון הלא בתוס' פסחים דף מ"ז מבואר דתוס' השיג על רש"י בשתי לחם דאין מחוסר זמן לבו ביום והביאו ראי' מכשאופה או שוחט יעו"ש שחידש דבר חדש דחמץ הוה הפקר ואסור לעשות אוכל נפש בהפקר יעו"ש

ולענ"ד אחרי נשיקת עומק תורת אבני מלואים לא קרב זה אל זה בשלומא בשחיטה ואפיה וכדומה הגם שלא יכול להנות מן החפץ משעת עשית המלאכה עכ"פ כאשר יהנה אח"כ יבורר שכל המלאכות הי' התקרבות והכשר להכנת אוכל נפש אשר מתענג שהלישה והאפיה או השחיטה והבישול וכל המלאכות אשר נעשים הי' גורמים הנאת אוכל אשר מתענג בו בשעת אכילה והגם שבשעת עשיות המלאכות לא הי' התענג מיד אמרי' אין מחוסר זמן לבו ביום עוד היום גדול שיבורר שכל המלאכות ההם גורמים לו הנאות אוכל נפש ובעבור הכנה דרבה תענוג אוכל נפש המלאכות עשות היום אבל בשריפת חמץ בשעת שריפה הי' אסור להנות ממנו אפילו לחמם בו הידים או לחמם בו מים ללוש בהם עיסה רק משעה שנעשה מחמץ גחלים או אפר יוכל להנות משם נמצא הגם שיאפה בו או יבשל בו אח"כ עכ"פ פעולת ההבערה לא נעשות בשביל לגרום לו תענוג אוכל נפש והאיסור הבערה הוא רק בהתחלה אשר הבעיר העצים דמה שהאש בוער אח"כ הוא נתהוה ממילא רק יחשב לו הסוף כתחילתו (עיין נמ"י בב"ק חיצו משום אשו שלכך מותר להדליק ערב שבת נר ודולק בשבת והמדליק גדיש שחייב על כל מה שנשרף יען כי הנגרר נחשב כהתחלתו ולכן נחשב שהדליק הכל בערב ובמזיק נחשב שהדליק הכל בידים עיין בדבריו כי הם קלורים לעינים) וא"כ מגלה לבסוף שלא נעשה ההבערה כלל כדין לקרב הנאות אוכל נפש ואסור לעשות ההבערה וצדקו דברי תוס' ומג"א ונכון מאוד בעז"ה

ועתה אבוא בעז"ה לפרש כוונת הר"י דהתורה התירה לעשות כל מלאכה לצורך אוכל נפש אם התכלית להכשיר ולתקן אוכל נפש בעבור בן אדם ישראל ולכן אם אדם אופה מותר דלולא שצריך האפיה לתקן אכילה לא הי' אופה את הפת וכדומה אבל בשתי לחם לו יהי' שראוי' העיסה לאכול צריך לאפות דתורה הקפידה על האפי' ועל התנופת שתי לחם ואחרי כל המעשים יותן אותם לבני אדם א"כ אין האפי' משום אוכל נפש וכן בחולין השחיטה משום הכשר אוכל נפש דבלא מעשה השחיטה אי אפשר לאכול א"כ נעשה המלאכה בעבור להכין אוכל נפש אבל בבהמת קדשים לו יהי' שמותר לאכול בשר נבילה או אבר מן החי בחולין בקדשים עכ"פ הקפידה התורה על השחיטה ועל הזריקה ועל הקטרה ואח"כ אחר כל מעשים יזכו הכהנים בהבשר או בהלחם א"כ נהפוך הוא ע"י המלאכות זכו הכהנים בממון בתורת מתנה מד' אבל המלאכות נעשו רק עבודה לגבוה והתורה אמרה הוא לבדו ועשה לכם ולא לגבוה דאטו בשעת עבודה יעבוד הכהן ע"מ לקבל פרס הלא בשעת עבודה המלאכות צריך לעבוד לגבוה אפי' אם לא יקבל פרס ואת"ל שעובד ע"מ לקבל פרס אטו אם הי' מותר בשר מן החי