מחנה חיים אורח חיים חלק ב קיט

מהני וודאי אי קרא ישראל במקום כהן והי' בבהכ"נ אין כלום וצריך הכהן לקרוא ראשון ומשא"כ למ"ד מהני (וכפי הנראה אין ברור הלכה כמאן אי מהני או לא ועח"מ סי' ר"ז ור"ח ובי"ד מזה) או אף למ"ד לא מהני י"ל בד"ת הא בדרבנן מהני ופלוגתא היא אי ד"ת אי אסמכתא עמ"א ר"א אות ד' ועיין סמ"ע שם עכ"ל והאריך עוד יעו"ש ובמקו"א אי"ה אדבר בם בעזה"י כי לרמב"ם הוא דאורייתא ואפלפל בדברי פרמ"ג בל"נ עכ"פ דבר גדול דיבר בזה ואם האורח ישראל ת"ח גדול יותר מת"ח כהן שבעיר אין רשאי להקדים ת"ח גדול ישראל כמבואר בביאור הגאון מווילנא דדווקא כפופים מצד חכמתו ודווקא שכל הכהנים בכל העולם כפופים תחתיו וזה לא משכחת בזמנינו שמעתי מעשה היפך זה ונזכרתי הלכה ודו"ק: סימן לו ברכת שמים מעל יחול לראש גבר בן אחי המפורסם בתורתו ויראתו וצדקתו כמהו' ר' משה סופר נ"י בק"ק ברעזעוויטץ יע"א

רב תודות אשר הבאת לפני הערות אורות התורה אשר מצאת בפנקס אביך הרב הגאון צדיק תמים מהו' ר' יעקב שלום זצ"ל ואודיע דברי אותך אשר חזיתי בו ודבר אתה למען הצדק אותו כי בזה אחפץ וזה החלי בעז"ה העתקת וז"ל

נסתפקתי לפי מה שחידש הצל"ח ריש ביצה דעל פחות מכזית ליכא מצות ביעור חמץ בשריפה יעו"ש א"כ אם הבעה"ב שרף את חצי שיעור הנ"ל אי מותר להנות מאפרו מי נימא הגם דכל הנשרפין אפרן מותר וחמץ בכלל הנשרפין כמבואר בתמורה דף ל"ג היינו אם הי' כשיעור שעובר עליו בב"י אז יש מצוה לשרפו וממילא עפרו מותר אבל בחצי שיעור דחידש הצל"ח דליכא מצוה בשריפה א"כ לא שייך לומר דנעשה מצותו בו ואפרו אסור יעו"ש בתוס' או נימא כל הטעם של חצי שיעור אסור דחזי לאצטרופי ויהי' כזית והלא אז אם שרפו אפרו מותר דעל כזית חל המצוה לשרפו וה"ה אם שרפו כאשר היא רק חצי שיעור ג"כ אפרו מותר וצע"ג

ונראה דתלי' בפלוגתא שני שרי צבאות ישראל לפי מה שחידש הנב"י ח"ר א"ח סי' ט"ו דהבדל יש בין איסורי הנאה מפסולי קדשים ובין איסור הנאה מחמץ דבשאר א"ה הוה המצוה על כל ישראל לשרוף נותר ותרומה טמאה אז הוה ביעורן נחשב למלאכה כמבואר ברש"י ביצה דף כ"ז שאסור ליתן חלה טמאה לכלבים מה"ט אבל חמץ הוה רק חיוב הבעלים שבעל הממון מחויב לבער חמץ שלו אבל אין חיוב על שום ישראל לשרוף חמץ האסור בהנאה שאין לו בעלים ולכן לא נחשב ביעור חמץ למלאכה דלא מצינו למלאכה שיהי' אסור לזה ומותר לזה בשבת ויו"ט יעו"ש א"כ בחצי שיעור דליכא מצות שריפה לא שייך לומר בו אם נשרף שנעשה מצותו ועפרן אסור אבל המקור חיים סי' תל"א חידש אפילו אם ביטל חמץ ואין עליו עוד עשה דתשביתו עכ"פ הוה חמץ כמו כלאי כרם לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה כל ישראל מחויבים לשרוף חמץ האסור בהנאה וא"כ הוה השריפה מכח החפץ (כמו קמחא נאסר בביצה) וא"כ אפילו נשרף מאליו שייך לומר דנעשה מצותו מה לי ע"י אדם או מאליו ואפרן מותר וה"ה בחצי שיעור הגם דאין חיוב על הבעלים לבער חצי כזית אעפ"כ אם נשרף עפרו מותר והאריך בזה באריכות ויש לי בפנקס פלפול עם גדול אחד על דברי חק יעקב הל' פסח סי' תמ"ז ועל דברי באר יעקב שהקשה דחמץ אינו דומה לנותר כי לחמץ מהני ביטל ולנותר לא מהני ביטל עכ"ד אשר כבדתני בחדושי תורת אביך ז"ל

ולדעתי המקו"ח אינו מחדש רק אם הבעלים עודנם חיים וקיימים ונאסר החמץ מכח הבעלים רק דמועיל הביטל שלא יעבור על בל יראה אבל עכ"פ החמץ נאסר מכח הבעלים יש מצוה לשרוף כמו כלאי כרם דילפי' מנותר דחמץ אם נאסר מכח הבעלים צריך ג"כ שריפה ובנב"י מחדש בגר שמת והניח חמץ או ישראל שמת קודם הלילה אין על הבנים מצות ביעור כיון שאין בעלים בעולם אבל אם רק ביטל ולא עשאו הכתוב כאלו ברשותו לעבור עליו אבל עכ"פ נאסר מכח ישראל וצריך שריפה ועיקר סברת נב"י דעכ"פ בא החיוב מכח הבעלים ולא דמי לתרומה וקדשים דאז בא החיוב מכח החפץ אבל בחמץ אם אין לו בעלים אין מצוה השריפה אבל אם יש לו בעלים מודה הנב"י דהכל מחויבים עליו לשרפו אבל לא מכח החמץ אלא מכח הבעלים ולכן אמרו בב"ק דף צ"ח בחמץ הכל מצווין עליו לשרפו היינו ביש לו בעלים ודוגמא לזה כתב הרה"מ בפ"ג מהל' מילה דהאב מברך למול ואחר מברך על המילה דעל האב הוא המצוה ואם לא מל צריך כל ישראל לעשות מצוה של אחרים היינו האב או של האדון אם לא מל עבדיו וה"ה בחמץ האחרים מחויבים לעשות המצוה של בעל החמץ אבל בתרומה וקדשים חל על כל ישראל המצוה מעצמו כמו במילה מי שמל הגר חל החיוב עליו בעצמותו א"כ הנב"י עם מקור חיים אינם במחלוקת

ומ"ש הנב"י שם וז"ל אבל מי ששורף חמצו של אחר לא עשה מצוה כלל עכ"ל היינו שלא שייך לומר שעשה מצוה שלו רק מצווה לבער חמצו של חבירו ועשה מצות חבירו וזוכה לחבירו אבל הוא לא עשה מצוה שלו דאל"כ הכי נעלם מהגאון הנב"י גמ' מפורשת בב"ק דף צ"ח דהכל מצווין עליו לבערו והוא בעצמו מביא דברי הגמ' הנ"ל בסי' כ' יעו"ש וגם המקו"ח מודה לנב"י אם לא נשארו בעולם בעלים לחמץ שאין מצוה לבערו דחמץ מכח הבעלים בא חיוב ביעור כנלע"ד

(וגם לא ידעתי דאם המצוה הוא עשה דתשביתו אז צריך מחשבה לבער חמץ אם מצות צריכה כוונה אבל על חמץ שביטל צריך ביעור כמו כלאי כרם וצריך כוונה לבער איסור הנאה מחמץ או מכלאי כרם הכל מצות שריפת איסור הנאה מה לי חפץ זה או חפץ זה ודו"ק)

אך העיקר נ"ל כיון דשם חמץ הוא מהנשרפין דאפרן מותר א"כ חזינן דדי בשם איסור זה בשריפה א"כ מה לי שהי' חיוב עליו לשרוף או לא בשלומא בנקברים אפרן אסור דשם לא נתן הקב"ה היתר לאיסורו אבל בנשרפין דע"כ אפרן מותר דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו א"כ אין שם א"ה של הנשרפין נאסרין בעפרם מה לי שנשרף ע"י גוי או קטן או ממילא או שהי' חצי שיעור אין שם איסור הנאה של נשרפין נאסרו להיות ננער מעפרו להיות אסור כנלע"ד בעז"ה (ועיין במ"ל בפ"ג מהלכות פסולי המוקדשין)

וראיה לזה דאטו חמץ של נשים אשר נאסר בהנאה והלא נשים אינם מצווין על עשה דתשביתו דהוה מצות עשה שהזמן גרמא והכי נאמר שאפר מחמץ של נשים אסור בהנאה אלא פשיטא כיון דחומר איסור חמץ מותר בשריפה מה לי אם נעשה מצוה בחמץ או לא שם חמץ בחומרו מותר אם נשרף ודו"ק: