מחנה חיים אורח חיים חלק ב קיח

ובזה נפלא בעיני דעת התב"ש בסי' כ"ח ביו"ד שהאריך לחלוק על הש"ך ח"מ סי' שפ"ב שסובר בפשיטות שאסור לעשות שליח על מצות כסוי ומצות מילה והוא צווח על הש"ך וכ' דיש בו רק דמצוה בו יותר מבשלוחו וסיים וז"ל ומשם ומכל שאר ראיות שהבאתי בס"ד לעיל נלמד לכיסוי דשרי לפרקים לכבד המהדר אחר מצוה זו וכ"ש אם הוא גדול שיש ג"כ כבוד למצוה ע"ד שאמרו חכז"ל בסוטה דף י"ג הניחו לו כבודו בגדולים וכו' אבל דרך שליחות לא כמ"ש לעיל דמצוה בו וכו' וכ"ש שלא יטול ממון למחר וע"ז נאמר אמת קנה עכ"ל

ולדעתי יפלא בשלומא בסוטה כבודו בגדולים ומשה אחז ותפס במצוה שגם משה הי' בכלל בני ישראל אשר השביע יוסף ואחז במצוה שלו והניחו לו כלל ישראל שלא ישתתפו עמו וישאר המצוה לו לבדו אבל בכיסוי ומילה שחל המצוה מראשית על השוחט לבדו דשפך וכיסוי ועל האב לבדו וימל אברהם את יצחק בנו והוא יעזוב מצותו ויניחה לאיש אחר לבדו ולא יהי' לו חלק בו זה לא מוכח משם וצ"ע

אך התב"ש סובר דשליחות מהני רק שמצוה בו יותר משלוחו דאם שולח לאחר לעשות הוה כאלו המצוה מבוזה בעיניו לעשות בגופו אבל כאשר מכבד לגדול והוא עושה שליחות האב אז מתבסמין שניהם זה מהני דלוקח רק שותף עוזר ומושיע לו לקיים המצוה ודו"ק

ומצאתי לחכמת אדם בשער או"ה סי' י' בד"ה ואמנם השיג על התב"ש שמתיר דרך כיבד הגם דמצינו שאומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך היינו לעשות איסור קטן שלא יעשה חבירו איסור גדול אבל שלא לעשות מצוה המוטלת עליו כדי שיעשה אותה חבירו הגדול ממנו לא שמענו וסיים וז"ל ומה שהביא ראי' מסוטה זה דווקא לענין קבורת מת שהקבורה הוא משום כבודו של מת וכמו שהאריך הכלבו הל' אבל בכל המצות כל אחד ואחד מישראל ראוין לכל המצות ותמה על עצמך אם יהי' לאחד שופר ולולב ואדם חשוב במקו"א אין לו וכי נאמר כבודו בגדול ויתן הלולב והשופר להחשוב והוא יתבטל מן המצוה לדעתי ישתקע הדבר עכ"ל

ונפלאת השגה הנ"ל בעיני (א) בשלומא בשופר ולולב שכל איש ואיש מישראל מחויב ליטול לולב ולתקוע בשופר מה לי הוא ומה לו אחר הלא כל אחד מחוייב לעשות מצוה הנ"ל בפני עצמו אבל בכיסוי ומילה דממנ"פ לא יעשה אותו מצוה אלא אדם אחד או הוא לבדו או איש אחר לבדו אז מסתבר שכבודו של מצוה אשר תהי' נעשה רק מאיש אחד מרבבות אלפי ישראל תהי' נעשית בגדולים ולא ע"י אדם פחות אבל שופר ולולב הוא חיוב מכל איש ואיש בית ישראל ודוק (ב) בשלומא בכיסוי ומילה הוא מכבד שיעשה גוף המצוה בגדולים כמו בעצמות יוסף וראוי' שתעשה המצוה ע"י גדול ולא ע"י קטן אבל שופר ולולב המה רק כלים שיוכל איש לקיים על ידם מצוה אם יתקע בשופר ויטול לולב ואם נתן לגדול ההוא הכלים לא נתן לו המצוה כי המצוה יחדש הגדול בתקיעה ובנטילה אשר יעשה ומהכ"ת יכין כלי לאחרים לעשות בו מצותו למה יעכב לעשות בו מצותו חייך וחיי חבירך חייך קודמין דרש ר"ע בקיתון של מים וה"ה כאן הוא צריך להכלי וחבירו צריך להכלי ודוק (ג) שם בעצמות יוסף ובכיסוי ובמילה אם הכבוד בגדולים לא נשאר חיוב על הקטנים ופטור אבל בשופר ולולב הכי לא יבוא חיוב גם על הקטן רק יהי' אנוס בדבר שאין לו כלי לקיום בו מצוה ואונס רחמנא פטריה וא"כ לא יתן לגדול ויהי' הוא אונס רחמנא פטרי' ומאי חזית דדמך סמיק טפי ודוק

ועיקר הקושי' לק"מ התב"ש הסביר דדרך כיבד ע"י אדם גדול ראוי' שישתתף בו אדם אחר בתורת שליחות ויהי' שותפים במצוה ולא שתעקר המצוה מהבעלים לגמרי רק שיתבסמו שניהם והבן

נחזור לענינינו זה מוחזק במצוה מכמה שנים לא יוכל לעזוב המצוה אפילו דרך כיבוד חוץ אם גם יעסוק בו בשותפות או בכח שליחות וכאן בנידן שאלתינו לא שייך שיקרא בתורת שליחות דאין כאן מעשה להיות נמסר לשליח וגם הדבר אין צריך שליחות עיין רשב"א נדרים ל"ד ובתוס' רי"ד הובא בקצו"ח סי' שפ"ב וסי' קפ"ב (דברים סותרים זה את זה יעו"ש) וא"כ אסור לעזוב מצותו ודוק (ויש לעיין מג"א סי' קל"ח אם הסגן הוא כהן יכול לקרוא לאחיו הגדול שהכל יודעים שלכבודו עשה ועיין בסי' קל"ט בשם א"ח ואין פנאי להאריך ועיין פסחים דף קי"ט נותנים הכוס לאברהם אבינו ודוק)

והרהרתי כדמות ראיה שבמצוה שהכל שווין רשאין למשוך יד ממצוה מדברי חכז"ל ילקוט פ' פנחס סי' תשע"ד וז"ל רשב"ל אומר יודע הי' משה רבינו את הדין אלא באו לפניו שרי עשרות תחילה אמרו להם דין של נחלה הוא ואין זה שלנו אלא של גדולים ממנו באו פניו שרי חמישים ראו שכבדו אותן שרי עשרות אמרו אף אנו יש גדולים ממנו וכן לשרי מאות וכן לשרי אלפים וכן לנשיאים השיבו להן כולן כענין הזה שלא רצו לפתוח פה לפני מי שגדל מהן אמר משה אם אומר אני להם את הדין אטול את גדולתן אמר להם אף יש גדול ממני לפיכך ויקרב משה את משפטן לפני ד' עכ"ל והגם שמצוה להורות אעפ"כ יוכל איש לכבד להיות מעשה בגדולים ואעפ"י שאין ראיה גמורה לדבר זכר לדבר יש בו ודו"ק

ומצאתי בפרמ"ג על המג"א בס"ק כ"ו וז"ל ואם החזיק במצוה יבואר אי"ה בה' ס"ת יעו"ש עכ"ל שישו בני מעי כי זכיתי לכוון לדעת קדושים שרמז שאם יש לאדם חזקה במצוה אז לא ימשוך ידיו וברוך שכוונתי אך לא זכיתי למצוא מקום אשר רמז עליו בה' ס"ת הנלע"ד כתבתי בעז"ה הק' חיים סופר

ואגב גררא אעתיק דברי פרמ"ג בסימן קל"ה באשל אברהם סק"ז ד"ה עוד רגע אדבר בענין וקדשתו וז"ל מי שביטל מ"ע זו במזיד וקרא ישראל במקום שיש כהן אם מפסל לעדות מדרבנן עח"מ ל"ד ואם לוקה מכות מרדות כתבנו במקום אחר דלפסול לעדות אפשר תלוי במ"מ כמו שיראה הרואה בר"מ פט"ז מהל' עדות היתה החיוב שבה מדבריהם ומ"מ כאן אפשר לוקה מכות מרדות דא"צ מעשה כמו שיראה הרואה באה"ע סי' כ"א ס"א ואע"ג דאפשר כל דתיקון כעין של תורה ובעינן דומיא לאו דחסימה וכאן אם רצה הכהן מוחל הא בורכא דאונס יוכיח וכו' והא לא דמיא ללאו דחסימה דאם רוצה הוא יכול לגרשה מדעתה ואפ"ה לוקה והדברים ארוכים ואי"ה בס' ש"ה אבאר זה מיהו י"ל וקדשתו אסמכתא הוא עיין מג"א ר"א אות ד' עכ"ל ובסק"ט כתב עוד וז"ל כתב הפר"ח אם קרא ישראל בהיתר ואח"כ בא כהן אותו ישראל עולה למנין ז' אבל אם הי' כהן בב"ה ובטעות קראו לישראל אין עולה למנין שבעה והוכיח כן מגיטין נ"ט ב' ברש"י ד"ה ולמאן דעולה למנין שבעה וסבור הייתי לומר או דפריך למ"ד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא