מחנה חיים אורח חיים חלק ב קטו

כלל ומי שחטף מיד חבירו מצוה כזה פטור מלשלם דהא אם אמר לא בעינן לה ליכא מצוה כלל

(הן אמת שקשה לי על סברת הסמ"ע דא"כ מאי כתבו תוס' בחולין דף פ"ז ד"ה חייבו ר"ג י' זהובים וכתבו שם וז"ל ולא הי' יכול לפטור עצמו במה שהי' נותן לו עוף אחר לשחוט דזאת מצוה אחרת ומצוה השניה הלכה לה והוה מעוות לא יוכל לתקן עכ"ל וקשה הא שחיטה הוה מצוה דאין חייב עליו י' זהובים אם חטף מיד חבירו וכיסוי הוה מצוה שחייב עליו י' זהובים ואיך ישלם לו מצות כיסוי במצות שחיטה הלא אין זה מצוה מחויבת כמצות כיסוי וצע"ג

וחשבתי שקושי' התוס' היה דעי"כ יבוא למצות כיסוי שהיה מצוה מחויבת אך זה שיבוש דמצות כיסוי זוכה יען ששחט דהתורה אמרה מי ששפך וכסה א"כ לא בא כיסוי השניה מיד חבירו להיות תשלומי כיסוי הראשונה וע"כ קושי' התוס' דנותן שחיטה בעד כיסוי ולפי סברת הסמ"ע אין זה תשלומין דהפסידו מצוה מחויבת אשר שווי' שלה י' זהובים ונותן לו בעדה מצוה דרשות דאין עליה קנס י' זהובים למי שחוטף אותה ולמה דחקו תוס' לומר דמצוה ראשונה אזלה וצ"ע)

ובני הב' יעקב שלום נ"י מחלק דשאני בשחיטה דגם אם איש מבקש שחבירו ישחוט לו אין הוא מחויב לשחוט לו דאין חיוב על האיש המבוקש שישחוט דלא יאכל ולא יצרך לשחוט א"כ הגם שמבקש לאכול והשוחט רוצה לשחוט לו אבל עכ"פ אין עליו חיוב לזכות לו בשחיטה וע"כ מי שקדם ושחט לא צריך לשלם לו דיאמר לו הלא לא חל השחיטה להיות מצוה מחויבת עליך אבל בגר כיון שהוא מבקש לחסות תחת כנפי השכינה א"כ בא מצוה מחויבת על כל ישראל למול אבל בשחיטה אפי' שחבירו רוצה לאכול אעפ"כ לא בא על כל ישראל מצוה שישחט לו ולכן נקט הסמ"ע שנתן לו בהמה לשחוט ולא נקט מי שרצה לשחוט בהמה ובא אחר ושחטו דאז אפשר דמודה הסמ"ע דהוה כמצוה מחויבת דתורה אמרה וזבחת ואכלת דחיוב על כל איש ישראל לשחוט אם ירצה לאכול עכ"ד (ועיין בתוס' ישנים כתובות דף מ' ד"ה אי אמרה לא בעינא ליה ליכא עשה כלל

) אמנם לפ"ז פשיטא דפטור הגם דיש ביד הגוי שלא להתגייר אז לא יהי' חפץ בעולם לקיים בו המצוה עלינו שאין כאן איש שחפץ לבוא תחת כנפי השכינה אבל משבא החפץ בעולם היינו שחפץ האיש לבוא תחת כנפי השכינה אז חל החיוב על כל ישראל ומחויב כל איש לעשות מצוה שלו ומברך למול את הגרים ודוק

ואוסף נופך בשלומא במי שמל בן ישראל אשר אבי הילד כבר כבדו לאחר לא צריך לשלם אבל עכ"פ אסור לעשות כן דהא האב לא יכול לחזור מן דבורו כמובא ברמ"א ביו"ד סי' רס"ד משום שארית ישראל לא יעשה עולה ולא ידבר כזב יעו"ש בטו"ז ובש"ך וסמך המוהל על דבורו אבל כאן בשעה שהבטיח לו הי' האיש גוי אשר אין לו הבטחה הנ"ל וגם בישראל וישראל ששייך בו שליחות הגם ששליחות לא מהני במילה כאשר הוכיח הש"ך בח"מ סי' שפ"ב עכ"פ זכות הוא למוהל הראשון אבל כאן שלא שייך שליחות דעד שיטבול אחר המילה לא נכנס בכלל ישראל א"כ אין זכות כלל למוהל הראשון ודוק

הן אמת שהתב"ש צווח מאוד על הש"ך מדוע לא יהי' מהני כאן שליחות הלא המשלח צוה לו לעשות פעולת מצוה עיין תב"ש יו"ד סי' כ"ח

ואמרתי דבר בעז"ה להכריע בין הש"ך ותב"ש והוא דבאמת מצות מילה הוא מוטלת על כל ישראל למול זכריהם רק הקב"ה נתן יפוי כח להאב להיות לו קדימה במצוה ואעפ"י ע"י אותו קדימה מפסידין להכלל ישראל המצוה הלא כך גזרה התורה שזכות האב יפעל חוב לכלל ישראל אבל הא תינח אם האב עושה בעצמו החוב לכלל ישראל דומי' דמלוה יוכל לתפוס נכסי לוה הגם שיעשה בתפיסתו חוב לאחרים אבל שיבוא איש ויחפץ להיות שליח להאב ולגרום הפסד לעצמו ולאחרים שע"י השליחות יהי' המצוה להאב ולא להשליח א"כ עושה בשליחותו חוב לעצמו וחוב לאחרים אז שליחות לא מהני דהוה כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולא מהני שליחות עיין בסוגי' דתופס לבע"ח בב"מ ובגיטין ובכתובות וברא"ש ובפנ"י שם דמגו דחב לנפשיה חייב לאחרים לא אמרינן ודוק ועיין בספרי פלס חיים שם

אך כל זה אם בא אחר והחזיק במצוה וגילה דעתו שחפץ במצוה שלא נייח ליה שיהי' האיש שליח של האב א"כ לא יוכל להיות שליח וממילא לא צריך לשלם להאב דהוא לא חפץ לעשות בעצמו קיום מצות מילה והשליח לא יוכל לזכותו אבל אם לא בא איש וחפץ לקיים בעצמו המצוה רק חפץ להיות שליח של האב בודאי מהני שליחות דאין כאן חוב לאחרים ודוק

ובזה מיושב קושי' קצו"ח על התב"ש שהשיג עליו דע"כ לא מהני שליחות כצעקת הש"ך על מנהג עולם דאל"כ דמהני שליחות מדוע לא ישלם החוטף מצות מילה להאב י' זהובים דהא אם הראשון הי' מל הי' להאב המצוה כי שלוחו של אדם כמותו והשני דבא ומל בלא שליחות לא זכה האב במצוה והוא קושי' חזקה וצע"ג

ולפמ"ש לק"מ דשם דחטף אחד את המצוה גילה בדעתו שהשליחות חוב לעצמו ולא מהני שליחות ונגלה שלא הזיק להאב רק למוהל והוא לא זכה במצוה ע"י דבורו של האב אבל מה שהעולם נוהגין לעשות שליח מהני דהא לא בא איש אשר חפץ ליקח המצוה מיד האב וא"כ לא הוה חוב ומהני שליחות ודוק כי עמוק בעז"ה

העולה מן הדברים דבוודאי מי שהקדים עצמו ומל את הגר זכה במצוה ואין צריך לשלם לחבירו המוהל פרוטה אחת הר"ז זריז ונשכר ודוק

ואבוא לספק שלך מי שחוטף הפריעה מן האב כמה ישלם לו אי ה' זהובים או עשרה זהובים וחקרתי דלא צריך לשלם אפילו פרוטה דהא מה שיש חיוב על כל ישראל למול הוא מן פסוק המול לכם כל זכר עיין רמב"ם בסה"מ רט"ו וז"ל שצונו למול את הבן שנאמר המול לכם כל זכר עכ"ל ומה שחיוב על האב למול ילפי' מן וימל אברהם את יצחק בנו עיין גמרא קדושין פ"א וא"כ הלא מבואר בגמ' יבמות דלא נותן פריעה לאברהם אבינו א"כ יש קדימה לאב כנגד כל ישראל היינו על חיתוך הערלה אבל על הפריעה אין לו קדימה והאיש החטף ממנו לא לקח ממצות האב כלום והגם שמל ולא פרע לא עשה כלום היינו לקיים מ"ע של המול לכם כל זכר אבל מצות האב הוה בחיתוך הערלה בלבד ולא צריך לשלם לו כלל ודוק

וחלילה לי לומר שאם עשה האב חיתוך והתינוק לא נפרע שלא נעשה בו פריעה דנימא דקיום האב מצותו חס מלהזכיר זאת כיון דמל ולא פרע כאלו לא מל א"כ לא קיים האב מצותו דחידשה התורה הלכה דצריך להיות פריעה אם יהי' נחשב הפעולה לשם מילה וא"כ צריך גם פריעה אבל אם פרע אפילו אדם אחר שלא מדעת האב קיים האב מצות עשה שלו דהא ע"י הפריעה שאח"כ נגלה דקיים האב מ"ע בחיתוך שעשה ודוק וידעתי גם ידעתי שיש לומר