מחנה חיים אורח חיים חלק ב קי

אם יתן דמי השווי' ואפי' אם יתן יותר משווי' עובר על לא תחמוד וכל זה מאהבת ד' את ישראל אבל לא עשה כן לכל גוי הגם שדינו חמור דגוי נהרג על הגזל היינו על השווי' אבל על איסור לא תחמוד לא חידש הקב"ה אצלו אם יכוף גוי לרעהו ויתן השווי' בעד חפץ בע"כ יוכל ליקח חפצו שלא ברצון הבעלים דגזל ליכא דנותן לו כל דמי שווי' ולא תחמוד לא נאמר בבני נח רק בבני ישראל

ולפ"ז סובר ר"י דמסתבר שהקנין בגוי יהי' דווקא במשיכה שלוקח גוף החפץ וישמור אותו להנאתו ולצרכו אבל כסף לא יפעל עליו דהא המוכר יוכל להשיב לו הכסף דלו יהי' שקנה החפץ עכ"פ כיון שנותן לו שווי' בחזרה אין כאן גזל ואיסור לא תחמוד לא נאמר לב"נ א"כ הקונה אין סומך דעתו כלל בכסף ובמשיכה סומך דעתו דמשעה שמשך החפץ מאן ספון להוציא ממנו החפץ חוץ אם יחטוף ממנו בכל דאלים גבר (ואין לחלק בין משיכה שלקח לביתו או החזיר למוכר) אבל בישראל דאיכא לאו דלא תחמוד אז אם כסף פועל קנין יוכל גם הלוקח לסמוך שקנה ממנו החפץ ודוק. ולכן סברת ר"י דבר תורה בישראל מעות קונות ובגוי משיכה ור"ל סובר בהיפך מאי יפעל בגוי משיכה בלא כסף הלא יחזור המוכר על הלוקח ויחטוף החפץ בעד ממונו אשר הלוקח חייב לו דלא תחמוד לא הוה איסור אצלו ואיך יסמוך הלוקח על שמשך החפץ אבל אם יתן הכסף למוכר אז ע"כ צריך המוכר ליתן לו החפץ אשר בעדו נתן כסף ואם לא יתן לו החפץ נמצא הכסף הוה גזל בידו וחייב מיתה על הגזל דלא ניתן להישבון ויהי' מוכרח ליתן לו החפץ אבל בישראל די במשיכה דהא אם יבוא מוכר ויחפץ החפץ בעד הממון שלו הוא עובר על לא תחמוד ולכן מסתבר בישראל משיכה קונה ובגוי מעות

וא"כ במציאה והפקר דליכא נתינת מעות משעה שבא לידו זכה עכ"פ בשווי' וכל הלוקחה בחזקה עובר על לא תגזול ולכן מסתבר במציאה והפקר לזכות ע"י משיכה ודוק אבל בגזלן דישנו בעולם הבעלים ויכולין להציל השוי' של חפץ שלהם מיד הגזלן אז אי בגוי משיכה אינה קונה יען דיוכל המוכר ליקח החפץ בעד המעות מכ"ש שאין קנין משיכה קונה בגזלן ודוק

היוצא מזה דלאו דלא תחמוד לא נאמר רק בין ישראל לישראל אבל לא בין גוי לישראל או בין ישראל לגוי ולא בין גוי לגוי כי הוא איסור מחודש בישראל ועיין רמב"ם הל' מלכים בטעם שהרגו בני יעקב אנשי עיר שכם ויש עוד לחקור בב"נ כנגד חבירו ב"נ עיין מדרש פ' נח אבל ברור דאין ישראל עובר בב"נ על לא תחמוד ודוק

נחזור לנידן שאלתינו הפה שאסר שאומר שבערמה גזל את האתרוג הוא הפה שהתיר שאומר שהגוי חייב לו כהנה וכהנה והוא מציל בו מעותיו אשר לקח הגוי בגזילה א"כ ממונו אית ליה גביה והוה כאלו לקח האתרוג ביד חזקה ונתן לו מעותיו וג"כ מהני דלא שייך בו לא תחמוד ובפרט שעומד למכור לכל מי שיבקש ליתן כ"ה זהובים וא"כ אין כאן גזל כלל וראוי' לקנות להיות של ישראל בעד חובו ומותר לברך עליו אפי' ביום הראשון

שוב האיר ד' עיני דאפי' אם הי' עשה ישראל זה ערמה כזה לגנוב את האתרוג מישראל אשר חייב לו רבות בשנים ממון אשר לקח ממנו שלא כדין ולא יוכל להוציא ממנו בדיינים או שאין לו עדים או שאינו שומע לקול ב"ד מותר לצאת באתרוג אפי' ביום הראשון ולברך עליו ואין בו סרך איסור דלא תחמוד כאשר אבאר בעז"ה

והנה בש"מ דף ו' מביא בשם מהר"י כ"ץ וז"ל שמא מלוה ישינה יש לו עליו פ"ה וכי משתבע דחציה שלו שפיר קמשתבע דהא אפי' גלימא דעל כתפיה שיעבד ליה ויש לדקדק מזה דאדם שתפס חפץ משל חברו לפי שפטור עצמו ממנו בשבועת שקר שכפר לו ממון יכול זה לישבע עליו דחפץ זה שלו ואפי' בלשון להד"ם שמא יכול וראי' מש"ח שנשבע שאינה ברשותו משום חשש מלוה ישינה לאביו עכ"ל והסברתי במקו"א דהלא גזל הוא מעשה קנין דקנה ליה במחשבה אשר מכווין לזכות במשיכה או בהגבה חפץ חבירו ומחייב במעותיו משעת הגזילה אם הוזל ונאנס משלם כשעת הגזילה רק הקב"ה אוסר לעשות קנין גזילה ואפי' אם עבר ועשה מחויב להחזיר כעין שגזל ולכן הגם שנחשב הגזילה ברשותו לא הוה שלו דהא בעמוד והחזיר קאי ולא יכול להקדיש זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינו ברשותו דגזלן קני קנין השימוש ולנגזל העצם החפץ נשאר ואפילו אם יחפץ לשלם הממון לא קונה החפץ הגם דחמסן הנותן מיד המעות קונה עכ"פ החפץ מכח תלוי וזבין עיין מגדול עוז ורה"מ אבל גזלן שבא באיסור לידו אפילו אם יתן אח"כ המעות אינו קונה החפץ שכבר חל עליו החיוב להחזיר החפץ עצמו דאל"כ נשאר עון גזילה בידו עובר על לא תחמוד

ולפ"ז הא כלל גדול דבכל עבירה אמרי' לא אפשר ולא קמכווין שרי עיין פסחים דף כ"ו ובנועם אמרות חקירות פנ"י שם בסמיכת הרמב"ם דין זה עם דין המתעסק בחלבים ועריות אבל עכ"פ אם יש לאדם ממון אצל חבירו ולא יכול להוציא ממנו א"כ תופס החפץ בעד ממון שלו ואינו עובר לא על גזל ולא על לא תחמוד דהא הוה לא אפשר בלי לגנוב דהא צריך לעשות משפט לעצמו להציל ממונו מאיש אשר גזלו וגם לא קמכווין לחמוד חפץ חבירו דהא לא התאוה עליו מעולם וקונה החפץ בעד ממונו ויוכל לישבע שהוא שלו ודוק

וא"כ אפילו אם עשה דין לעצמו כנגד ישראל אשר גזלו בממונו יוכל לעשות ערמה להחזיק בחפץ חבירו ואינו עובר על לא תחמוד ולא הוה גזולה בידו דעיקר הגזילה הוא הממון והלא השווי' חייב לו וקונה החפץ ובכל זאת אם הי' העובדא בישראל אין לסמוך על זה לבד כי רבים מן הראשונים סברו דאין זה באמת מותר רק דנדמה להיתר ולא שייך דנימא מגו דחשד על ממונא חשוד לשבועה יעו"ש בש"מ אבל בב"נ דנשפוט בדיין אחד עיין רמב"ם הל' מלכים א"כ עושה דין לעצמו כנלע"ד

סוף דבר על שלשה דברים ההיתר עומד (א) דגזל עכו"ם אסור דווקא בשיוי' אשר הוא עובר לסוחר ולא מה שיוציא מישראל על חיבוב פרי עץ הדר שמהודר במעלות פרי אתרוג (ב) דהגם דיש איסור בגזל עכו"ם היינו השווי' אבל אם נותן דמיו ליכא בחפץ נכרי לא תחמוד כלל ובפרט בדבר העומד למכור ועיין בב"ב דף פ"ח בהאי קראי (ג) דאפי' אי איכא ג"כ לא תחמוד בחפץ גוי היינו ליתן לו דמים וליקח החפץ בע"כ אבל א"א שישראל יציל ממונו אם לא שיגנוב דבר ויעשה דין לעצמו אז ליכא לא תחמוד כלל ודוק

ואודה ד' בכל לבבי כי זה רבות בשנים עמדתי בחדושי על דין חדש דלא שייך בגוי לאו דלא תחמוד יען דכתיב וכל אשר לרעך וכעת מצאתי במקנה בקדושין על הש"ע סי' כ"ח על דין קדשה בגזל כותי שחידש בזה להסביר דברי מהרי"ו כי הגם שגזל גוי אסור עכ"פ אין בו לא תחמוד ולא צריך להחזיר החפץ רק הדמים זה דעת מהרי"ו דמהני הקדושין מדאורייתא יעו"ש ושישו בני מעי תלי"ת: