מחנה חיים אורח חיים חלק ב קט

זוז אם יהי' עשיר גדול גם הוא יתן שליש מעותיו לקיים מצות עשה עיין סימן תרנ"ו

אמנם בעכו"ם דילפי' גזל גוי אסור בב"ק דף קי"ג מן פסוק אחרי נמכר גאולה תהי' לו שלא ימשכנו ויצא פי' רש"י וז"ל שלא יוציאו הב"ד מיד נכרי אלא בגאולה עכ"ל ומשם ילפי' רק הממון ממש אשר נתן בעד העבד העברי שלא יגזול הב"ד את ממונו וא"כ דווקא כסף קנינו אשר הוא שוה בתורת עבד אסרה התורה אבל מה שנכרי מקבל ממון יען שישראל צריך את החפץ לדבר מצוה כחכז"ל שפסקו י"ב רבוא בעד פרה אדומה גזל כזה אשר הוא שוה רק ליהודי אבל אינו עובר לסוחר גזל כזה לא אסרה התורה יען דהחפץ בעצמו אינו שוה סך גדול ולא ירויח העכו"ם במה שישראל מהדר במצות ויתן כל הון ביתו באהבה לאביו שבשמים ודוק

ובזה יש ליישב פי' בקונטרס שם יכול יגלום עליו ת"ל וחשב עם קוניהו פי' רש"י וז"ל יכול יניח את הנכרי לכפול ולהוסיף ולתבוע מה שלא נתן עכ"ל והתפלא התו' מהכ"ת יניח להטעות את עצמו יעו"ש ולענ"ד הגם אם יאמר הנכרי אני רואה שבירך ד' את ביתי לרגליו כי הוא עבד חשוב ואני אכפיל ומוסיף בעבור עבד כזה אלף כסף אעפ"כ אמרה התורה יחשב מה שהוא נתן בעדו אבל מה ששוה העבד ביתרון המעלות אין לו קנין בו וזה יכול הנכרי יכפול בעדו ולהוסיף כפל כפלים בעד עבד כזה או יעשה חשבון כי קנה אותו עד היובל מה ששוה לו יוסיף עוד עליו וממילא ידעי' כמה צריך ליתן לו אם יצא עכשיו כי קנה אותו למעשה ידיו (עיין בכורות דף י"ג וגיטין דף ל"ח וקדושין דף ט"ו ועיין בשמ"ק) וממילא יתבע מה שלא נתן ת"ל וחשב ודוק

ולפ"ז אם הנכרי לא נתן בעד אתרוג הנאה רק חמשה זהובים אין בו משום גזל נכרי במקום שאין חילול השם רק יש לחוש אולי גם הנכרי נתן עשרה זהובים בעד מובחר כזה א"כ יש בו משום גזל ואסור לצאת בו דחיוב מצות עשה הוא וודאי וספק אם האתרוג אינו גזל וס' כזה אסור אפי' לרמב"ם דסובר דס' דאורייתא להקל היינו דהסביר החו"ד דאיסור ליכא אבל לצאת ידי מצוה צריך להיות וודאי והגם שכאן אין ספק בכשרות האתרוג רק בספק ממון וכיון דס' גזל מותר ממילא הוה האתרוג שלכם אך באמת זה אינו לו יהי' שס' גזל מותר היינו שמותר לקנות מס' אך אי קמיה שמיא נגלה שהוא גזל לא יצא הוא ידי חובת אתרוג ובפרט שמעשה גזל הוא בודאי וס' אי מהני הגזל או לא אוקמיה אחזקתיה וצריך ישראל לברר דמעשה גזילה הנ"ל היתר בידו

ופניתי מכל עמלי לראות בעמל התורה לחדש דבר הגם דרמב"ם פוסק כמ"ד גזל גוי אסור היינו דווקא שאסור לגזול ממנו החפץ וליקח השווי' אבל אם ישראל נותן לו הדמים הגם בישראל עובר על לא תחמוד ועל לא תתאוה כמבואר בפ"א מהל' גזילה ועיין במגדול עוז שם הגם שתלוי וזבין זבינא זבינא עכ"פ עבר על לאו דלא תחמוד וחמסן מקרי ועי' רה"מ וראב"ד פי"א מהל' מכירה

אך כל זה בישראל החמירה התורה דאפי' אם יהיב דמי עובר על לא תחמוד אשת רעך וכן לא תתאוה בית רעך אבל גוי לא מקרי רעך דיהי' עובר בלא תחמוד אם יתן לו הדמים של החפץ כמו דממעטינן מוכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים דגוי לא מקרי רעהו ה"ה בלא תחמוד כתוב רעך ודוק

ובחפזי אמרתי שיש ראיה מן הפסוק אחרי נמכר גאולה תהי' לו מזה ילפי' דגזל גוי אס וא"כ קשה ממנ"פ איך נוציא העבד ביד חזקה ממנו אם יאמר אדוניו אהבתי את עבדי כל הון יקר לא יתנו לי ערכו ואז עובר העבד או הב"ד על לא תחמוד אלא פשיטא דאינו עובר אם נותן לגוי השוויה ודוק

והדרנא בי דשאני התם דגוי אינו קונה לישראל להיות הגוף קנוי ועי' יבמות דף מ"ו כל קנינו רק שיעבוד למעשה ידיו והתורה אמרה לא תחמוד ולא תתאוה רק בדבר שהגוף קנוי לאדם כגון ביתו עבדו שורו ואשת רעך הוה ג"כ קנין הגוף דנחשבת קנין כספו לאכול בתרומה אבל מי שחומד שיעבוד חבירו אבל קנין הגוף לא הוה שלו אינו עובר על לא תחמוד כנלע"ד (עיין גיטין דף ל"ח)

ומצאתי און לי בדברי המ"ל בהל' גזילה פ"א ה' ט' שהביא מי שלקח המולק"י עובר על לא תחמוד וכתב המ"ל שלא ידע למה עובר על לא תחמוד מי שלקח מה ששכר חבירו יעו"ש רמז דלא תחמוד דוקא בקנין הגוף

וראיה לזה דאין איסור לא תחמוד אלא בין ישראל לישראל מלשון הזהב של ספר החינוך בפ' יתרו ל"ת ל"ח כתב וז"ל שלא להעלות ג"כ במחשבותינו תחבולה לקחת לנו מה שהוא לזולתינו מאחינו שנאמר לא תחמוד בית רעך עכ"ל הטהור ראה שדייק מאחינו משמע אבל מגוי אם חומד אינו עובר על לא תחמוד והרמב"ם בסה"מ ל"ת רס"ח כ' וז"ל הזהירנו מהשים מחשבותינו לעשות תחבולות כדי לקנות מה שברשות זולתינו מאחינו והוא אומרו לא תחמוד בית רעך עכ"ל ל"ת רס"ו וז"ל הזהירנו מהשים מחשבותינו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאות בו שזה יהי' מבוא לעשות תחבולה לקנותה וזהו לשון האזהרה בזה הענין עכ"ל דייק ג"כ לאחינו ודוק

ואגב אעתיק פרפרת אחת מה שאמרתי זה רבות בשנים בסוגי' דמשיכה בע"ז דף ע"א בתוס' דחידשו ר"י דבמתנה והפקר אפי' לר"א מהני משיכה יען דליכא שם כסף והקשה בסוגי' א"כ מאי ראי' מגזל דמשיכה קונה הא קשה דשאני התם דליכא כסף וצע"ג

ואמרתי לתרץ בעז"ה דלכאורה צריך התבוננות לפי מה שהסבירו תוס' בבכורות דף י"ג דמשיכה וכסף הם עיקרי קנינו של תורה ועיין במקנה קדושין דף כ"ח דאפי' אם כסף קונה ג"כ מטעם משיכה קונה דמוכר מושך המעות רק מאן דסובר משיכה קונה היינו שמשיכה יהי' בהחפץ ע"י הלוקח ומ"ד מעות קונות סובר דמשיכה יהי' ע"י המוכר יעו"ש וא"כ במאי פליג ר"י ור"ל דר"י סובר בישראל כסף קונה וגוי במשיכה קונה ור"ל סובר בישראל משיכה קונה ובגוי כסף קונה במאי פליגא ר"י ור"ל

וחשבתי דרכי לפרש בעז"ה ואקדים חקירה אחת כבר רמזו חכז"ל על פסוק כי יקדיש ביתו קודש מה ביתו שלו אף כל שלו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו מזה נגלה דכל אדם מישראל יש לו בכל חפץ שלו ב' זכיות נפרדות (א) זכות הכמות השוויה של החפץ ששוה למשל מאה זהובים עובר לסוחר א"כ יש לבעלים בו בחפץ השווי' הוא ממון שלו (ב) זכות האיכות מלבד השווי' שיש לבעלים גנוזים בהחפץ הלזה עולה בממון מאה זהובים לפעמים יש לבעלים סגולה או נטיה לשמוח בלבו בגוף החפץ אשר אם יותן לו מלא ביתו כסף וזהב לא יערוך אותו הקונה באהבה אשר עינו ולבו על חפץ הלזה אשר נחת ינחת בו ולכן חידשה התורה הלאו לא תחמוד ולא תתאוה שגם אם יחפץ אדם ליתן דמי השוי' לחבירו ויחפוץ בחפץ של חבירו זאת עובר בלאו על כי חמד גוף החפץ והגם דבעיני המון עם לא תחמוד לאינשא בלא דמי משמע אבל האמת אינה כן שאפי'