מחנה חיים אורח חיים חלק ב קו

עוד חיזק הבעה"מ את דבריו וכתב וז"ל וראי' לדבר מדאמרינן יהיב יתמי זוזי אפירא זיל וכו' אייקר וכו' שמעינן מינה אע"ג דהיכא דזול מצי יתמי למיהדר בהו היכא דנשרפו לא מצי למיהדר בהו עכ"ל ורמב"ן במלחמות השיג עליו וכתב זה אינה תורה דשאני התם יען דיתומים יכולים לקנות מן הדין הן בכסף והן במשיכה וכן מסתבר אם נשרף יהי' האונס שלהם רק אם זול יכולין לחזור בו יעו"ש כוונתו דשאני התם דנשאר קנינם על הדין דכסף קונה אבל כאן בהדיוט דאמרו חכמים משיכה קונה ובטלו קנין מעות

ולדעתי ראית בעה"מ הוא כך הלא שם מוכח דאם נשרפו הוה ההפסד על היתומים והי' מצד הדין אם נתיקרו לא יוכלו המוכרים לחזור כמו אם הקדש נתן כסף ואעפ"כ אמרו שמוכרים יוכלו לחזור דאל"כ יאמרו המוכרים נשרפו חטיך בעלי' וקשה מאי הועילו החכמים בתקנתם שעשו שמוכרים יוכלו לחזור אם נתיקרו הא עדיין יניחו המוכרים לשרוף חטים שלהם דהא יש לחוש אם יצילו אותם ויוזלו יחזרו בהם היתומים והמוכר חושש יותר על הזול כאשר הוכיח הרמב"ן למעלה וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם אלא ע"כ גם בהדיוט הדין שהפסד על הלוקח אם נשרפו לגמרי אבל אם הוזקו לבד אז ההפסד על המוכר דהוה כהוזלו וחזקו חכמים הצלה הנ"ל שיהי' עוד יתר שאת ביד מוכר לחזור אם נתיקרו וע"כ עשו ביתומים ג"כ תקנה הנ"ל שאם יתיקרו יחזרו בהם המוכרים אבל אם נאמר שבהדיוט הוה הדין שאם נשרפו לגמרי ההפסד על המוכר א"כ לא שייך שמא יאמרו נשרפו חטיך בעלי' יען דהלא יש למוכר מורא בעבור ההפסד כל ממון שלו וגם יוכל להרויח אם יתיקר אבל ביתומים דלא שייך זה א"כ מאי השיב דהוא רעה ליתומים הלא אפילו אם יעשו דמוכרים יוכלו לחזור הי' נשאר רעה הנ"ל דמוכרים יניחו לשרוף מחשש שמא יוזלו והבן והביא בעה"מ ראי' כיון דמהני תקנה שאם יתיקרו ירויח להציל מחשש שמא יאמרו נשרפו חטיך בעלי' הגם שאם ישרף תהי' הפסד יתומים מהכ"ת לאמור שחכמים עקרו קנין מעות בהדיוט בוודאי נשאר מעות קונה רק עשאו שבין הלוקח ובין המוכר יוכלו לחזור ושוב לא שייך שמא יאמר נשרפו בעלי' מק"ו מיתמי דהא הכי אם יראה דליקה בא יחזור הלוקח והבן

והקשה הבעה"מ לנפשי' מהאי דאמרינן בחולין אם מת מת ללוקח ופריך הגמ' והא לא משך ותי' וז"ל שאני התם שעיקר המקח קיים כדאמרינן בב"ק פ' המניח את הכד בשור תם שהזיק עד שלא עמד בדין לגבי המזיק שעבודו של חבירו פשיטא מהו דתימא התם דא"ל לא חסרתיך ולא מידי זיקא בעלמא שקלי מינך ועוד הלוקח לא לקח אלא אלא מן השור העומד לשחיטה דהו"ל כלוקח בשר ואין בין בשר שחוטה לבשר נבילה שום שינוי בצורתו אלא כמו שיש בין היוקר והזול והיינו דמקשינן עלה והא לא משך עכ"ל והרמב"ן במלחמות השיג עליו וכי נזיקין הוא דנימא היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק והלוקח בשר שחוטה יכול ליתן לו בשר נבילה הואיל ואין שינוי בצורתו

ונלע"ד ליישב מחשבות הבעה"מ דבוודאי מי שלוקח בשר שחוטה אין המוכר יכול ליתן לו בשר נבילה דהלוקח יוכל לטעון הגם שאין הבדל בכמות הבשר עכ"פ הבדל יש באיכות שבשר כשר מותר לאכול והמוכר נתן לו בשר נבילה שאסור לו לאכול אבל בוודאי אם הלוקח מבקש להחזיק בבשר נבילה שנתן לו כגון שצריך לבשר ליתן לגוי והמוכר בא ומבקש החזר לי הבשר כי בשר נבילה מכרתי לך בוודאי אין המוכר יוכל לטעון שמוכרח לחזור לו כאלו נתתי לך לחם תחת בשר שחייב אתה להחזיר לי מה שלקחת זה שקר דהא הלוקח יכול לומר בעיני הוה בשר נבילה כמו בשר שחוטה וכשירה ואטו יען שזיקא בעלמא שקלת מיני' אין זה הדבר מה שלקחתי ממך רק אתבע ממך מה שנבילה שוי' פחות מבשר כשר וה"ה כאן פריך הגמרא יטעון הלוקח בעיני שוה בשר נבילה כבשר כשר וא"כ החפץ עדיין בעולם ואני חוזר ממקחי הגם שנבילה בזול כנגד בשר כשר והלא בזולא ויוקרא יכול אני לחזור ודוק

ומה שהביא בעה"מ ראי' מהאי מעשה דחמרא דבי פרזק רופילא שחזר בו מקמא דבא אונס משמע דאח"כ הוה הפסד דלוקח דאל"כ לאיזה תכלית הביא הגמ' הך מעשה כלל השיג הרמב"ן דגמ' מביא ראי' שהלכה כחכמים ור' חסדא כותי' ועוד לפרש טעמא דפלוגתא ולברר הטעם פלוגתא דר"י ור"ל הלכה כר"י יעו"ש לדעתו סובר הבעה"מ כר"ת שהובא בתוס' בב"מ דגמ' מביא הך מעשה על ר"ש שאמר כל שכסף בידו ידו על עליונה דבמקום שיצמיח היזק גדול גם ר"ש מודה דגם הלוקח יכול לחזור דאל"כ מי שפרע בלוקח ליכא והוסיף עוד הר"ת דאפשר אפילו מי שפרע ליכא דרק אם לא נתיקר או הוזל בתרי תרעי פליגו וא"כ שם דיפסיד הכל א"כ לא נשמע מזה דהלכה כר"י או לדעת טעם החכמים רק הגמ' אמר דפליגו בדר"ח דהא ר"ח לא פסק שם הדין דהי' לו לומר דלוקח יכול לחזור מה לו להסביר טעמו ונימוקו שאמר כשם שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות הכי בא האי גברא לפניו ללמוד תורה מפיו והי' לו לפסוק הדין שלוקח יכול לחזור ומדהשיב בפה מלא כדרך שתקנו משיכה משמע שהשיב בדרך ק"ו מה אם לא הי' נראה האונס שיבוא יכול לחזור הלוקח השתא מיבעי' מה דעתכם שבאתם לדין לפני כלל בנידן זה שהלוקח רואה שאונס יבוא עלי' אפי' ר"ש מודה וא"כ ליכא למשמע מיני' שום הלכתא ודוק

וגם ראי' לדברי בעה"מ דתוס' הקשה למה עקרו קנין מעות לגמרי הו"ל לתקן כסף וגם משיכה ותרצו דא"כ יאמר הלוקח נשרפו חטיך בעלי' וזה מספיק לתרץ למה משיכה בלבד יעשה קנין אבל מהכ"ת דלא נימא אם בא משיכה אחר כסף שאז הכסף קונה למפרע ובאמת לא בעינן משיכה לשם קנין רק אפי' אם יצוה לעכו"ם להוציא החפץ מרשות מוכר ולהניחם ברשות של עכו"ם השליח מהני דכיון שעכשיו נסתלק חיוב המוכר להציל עוד א"כ כסף קונה למפרע ולא בעי שיהי' המשיכה ע"י שליח ישראל שהוא בר שליחות או עבד שלו כי לא צריך משיכה רק שלא ימצא החפץ עוד ברשות מוכר ואפילו אם הלוקח בעצמו מושך אח"כ לא צריך מתשבות לקנות בקנין הנ"ל וה"ה שמשיכת עכו"ם מהני ודו"ק

תמצית הדברים דלשיטת הבעה"מ בוודאי מהני אם עשה משיכה אפילו ע"י גוי כיון דהלוקח הוציא החפץ מרשות מוכר דלא שייך עוד חשש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלי' נשאר קנין כסף דהא לא עקרו שכסף לא יקנה לא תקנו משיכה שיהי' צריך במשיכה כוונת הקנין אלא שיהי' מעשה משיכה אפילו ע"י גוי שאינו בר שליחות לישראל אז המעות קונה אך אפילו לשיטת רמב"ן ורוב ראשונים החולקים על הרז"ה אפשר דמודים אחר קנין מעות מהני משיכה בלי כוונת הקנין ואפילו ע"י גוי או קטן

והטור בסי' קצ"ח שכתב וז"ל דבר תורה מעות קונה בכל המטלטלין שכיון שפסקו סכום הדמים ונתנו למוכר חזר המקח ברשות לוקח לכל דבר ואין אחד מהם יכול לחזור בו לפיכך משקבל המוכר המעות הן שלו מן התורה ואם