מחנה חיים אורח חיים חלק ב קה

שעד שלא נעשה משיכה יוכל כל אחד לחזור מהקנין ולבטלו ע"י דברים (כמו במקדש אשה לאחר ל' יום) דתקנת חכמים פועל רק כמו תנאי שאם לא יבטלו הקנין עד שנעשה משיכה אז נגלה פעולת קנין מעות למפרע ואם אירע שרצה אחד מהם לבטל הקנין ונאנס שלא הי' יכול לבטלו עד שנעשה משיכה בהחפץ אין הקנין נתבטל דאונס רחמנא לא חייבו לא אמרי' עיין ש"ך ח"מ סי' כ"א דבר מתוק הגם דאונס רחמנא פטרי' אבל גם לא יוכל לחייב חבירו עי"ש א"כ לא נשאר למוכר רק זאת שיוכל לחזור ממכרו ולפעל שלא יצא מרשותו ודייק הבעה"מ יען שאמרו בגמ' ואי מוקמי' לי' ברשותי' מסר נפשי' טרח ומציל משמע שהחפץ אינה שלו כמקדם רק אוקמי רבנן להחפץ ברשותו דאם מתרמי רווחא להדר בי' שיוכל לבטל המכירה ע"י דיבור מבטל דיבור וזה מדויק בלשון המשנה נתן המעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור אבל אמרו מי שפרע וכו' מי שאינו עומד בדיבורו מבואר דלא אמרו נתן מעות ולא משך לא קנה הלוקח רק שיוכל לחזור ובהחזרה יבטל הקנין אבל תקנו אם משך הגם שאינו של תורה לא יכול לחזור ובנתן מעות הגם שהוא קנין של תורה אעפ"כ יכול לחזור שבדיבור של החזרה היא מבטל דיבור אשר הי' אצל נתינת מעות לקנין ובעבור קבלת המעות אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו ומבטל אותו ודוק. ובעבור זה אמרו בגמ' דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה ולא אמרו מ"ט אמרו מעות אינה קונה אלא פשיטא דנשאר עדיין דמעות קונה רק כדי שלא יאמרו נשרפו חטיך בעלי' עשו חכמים תקנה שהמוכר וכן הלוקח יכולין לחזור ולבטל הקנין וכן עשו שמשיכה בלבד יקנה כדי שלא ואמר הלוקח למוכר נשרפו חטיך בעלי' עיין תוס' ודוק וזה ניחא אי אמרינן אם נשרף קודם החזרה הוא הפסד הלוקח א"כ נגלה דנשאר כח קנין מעות וא"ש דאמר מפני מה אמרו משיכה קונה אבל אי אמרינן דהוה הפסד המוכר דמעות לא פעל קנין כלל א"כ הי' לר"י לומר מ"ט אמרו מעות אינה קונה וגם הי' לו לומר בלשון אחר אי יצא החפץ מרשותו לא טרח ומציל ואי לא יצא מרשותו טרח ומציל אלא בוודאי יצא מרשותו רק אנו חכמים חקרו כדי לאוקמי החפץ ברשותו מחדש ודוק

ואוסף נופך להסביר דאיך יושג ההצלה במה שהמוכר יוכל להרויח אם יתיקרו החטים לחזור מהמקח א"כ ההצלה הוא דבר רחוק דהא יש לו מוכר לחוש שיוזלו החטים כאשר העיר הרמב"ן על זה טוב הי' לחכמים לתקן רק זאת שהלוקח יוכל לחזור אם ישרף קודם שימשוך הלוקח וממילא יציל אותו המוכר את החפץ אבל אם לא נשרף החפץ לא יהי' אחד מהם יוכל לחזור אלא פשיטא דחכמים לא עקרו קנין מעות א"כ מן הדין אם נשרף הוה ההפסד על הלוקח ונשאר החשש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלי' והוצרכו לחדשו מתחילה דמוכר יוכל לחזור אם נתיקרו רק בזה לא נפעל דלמא לא ירצה לחזור ולקבל מי שפרע וחזקו תקנתיהם שגם הלוקח יוכל להחזיר וירא לנפשו שמא חזר בו הלוקח שלא בפניו ודוק (ועיין בבעה"מ בהשוכר את האומנין בסוגי' דעייל ונפיק אזוזא)

הבעה"מ הוסיף לחזק דבריו מדאמרינן בגמרא כדרך שתקנו משיכה במוכרים תקנו משיכה בלקוחות וכתב וז"ל והיינו דאמרינן בגמ' עיקר משיכה לא תקנו אלא למוכרין ואגב מוכרין תקנו ללקוחות ואלו הי' כדברי הרב אדרבה עיקר תקנות משיכה ללקוחות היתה עכ"ל והוא מחוסר הבנה

הכונה דנחזי אנן דמשמע בלשון תקנו משיכה במוכרין משמע שהחכמים תקנו משיכה לטובת המוכר כמו דמצינו בגמרא בב"ק דף ע"ט ובב"מ דף צ"ט כדרך שתקנו משיכה בלקוחות תקנו משיכה בשומרין פי' הר"י שלא יוכל המשכיר או השואל לחזור ממה שהשאיל או שהשכיר והוה התקנה לטובת השומרין וא"כ ע"כ הי' התקנת משיכה לטובת הלוקחים שמשעה שנעשה משיכה הגם שלא נתן מעות נקנה החפץ ללוקח ולא יוכל המוכר לחזור וממילא משמע מה שאמרו תקנו משיכה במוכרין היינו ג"כ לטובת המוכר שיצמיח טובה למוכר בזה שתקנו משיכה ודוק

ולפ"ז בשלומא אי אמרינן אם נשרף או נאבד הוה ללוקח ההפסד א"כ פעלו חכז"ל בתיקון המשיכה טובה ללוקח שיוכל לחזור אם יוקרו ועשו כן כדי שיציל פירות של חבירו כי תחילת התקנה הי' רק למוכר יען שכסף בידו כר"ש במתני' רק אח"כ תקנו ג"כ ללוקח לחזק הדבר שמכ"ש שיטריח ויציל כפי' רש"י שפן יחזור הלוקח כאשר יראה שיבוא האונס אבל אי נימא אם נשרף הוה הפסד המוכר א"כ כל תקנת משיכה פועל היזק למוכר שאם ישרף יפסיד כל הקרן והריוח הוא רחוק שאם יוקרו ויקבל מי שפרע ירויח מעט וא"כ אין זה תקנה לטובת המוכר רק תקנה לטובת הלוקח שלא להפסיד והי' להגמרא לומר כשם שתקנו מתחילה משיכה לטובת הלוקח שלא יפסיד הקרן תקנו משיכה ג"כ לטובת המוכר שימצא מקום להרויח זה ברור בעז"ה בהבנת הבעה"מ ומיושב מה שהשיב הרמב"ן עליו וכתב שדברי בעה"מ הם שבוש ולפמ"ש גם הבעה"מ הבין הפשט שמתחילה עשו למוכרין שדי בזה כר"ש שמי שכסף בידו ידו על עליונה רק הלשון תקנו משיכה במוכרין משמע טובת המוכרין ונהפוך הוא לדברי הרב דהוה טובת הלוקח והבן רק הרמב"ן סובר תקנו משיכה במוכרין לא הוה הפי' לטובתם כי גם שם תקנו שאמרינן משיכה בשומרין יש פי' אחר בתוס' בב"ק וכן הוא שיטת הרמב"ם שהוא לחובתם שיתחייבו לשלם אם הזיק ואז יש לקיים שיטת הרב והרמב"ן עכ"פ יש ליישב ולקיים דברי בעה"מ בעזה"י

ומה שהקשה הרמב"ן עליו א"כ דהפסד ללוקח מה הועילו חכמים בתקנתם הלא המוכר יניח לשרוף אותם דאז הוא בטוח שלא יפסיד אם יוזלו אבל אם יציל אותם פן יוזלו יחזור בו הלוקח והוא קושי' עצומה. ולפמ"ש לעיל בהסברת דברי בעה"מ דדוקא אם נשרף או נאבד דליתא כלל בעולם אז לא יוכל הלוקח לחזור יען דבא רק לבקש מעותיו ולא להחזיר המקח אבל אם נשאר החפץ בעולם הגם שהעשן הזיק להחיטים ואינם שווים עכשיו רק החצי דמיהם או אם הבגדים נעשים חרוכים שחום האש הפסידן ולא שוו רק חצי דמים כיון שהחפץ בעולם יוכל הלוקח לחזור וא"כ אם נפלה דליקה ע"כ טרח המוכר שמא לא יאכל האש את החפץ לגמרי רק יגרום לו הפסד במעותיו שירד משווי' והוה רק כזולא ויחזור הלוקח ובזה מדויק דברי הש"ס אחרי שהקשה מאן דאדליק בעי שלומי ותי' דנפלה דליקה באונס ואז די כי אוקמי רבנן ברשותי' להרויח ולא צריך לומר דלוקח יכול לחזור אפי' אם נשרף לגמרי כי כיון דדליקה ממילא בא אין בידו לכלות את החפץ ויצרוך המוכר להציל וגם יעמול להציל כיון דברשותי' הם אם יתיקרו וזה שסיים הבעה"מ בסוף דבריו וז"ל אבל היכא שאין המקח בעולם אלא שאבד כולי' לגמרי לעולם לא מצי הדר בי' מאחר דקיי"ל כר"י עכ"ל ראה תל"י כי זכיתי לכווין האמת בדבריו שמדייק שאבד כולו לגמרי מהעולם והבן זה: