מחנה חיים אורח חיים חלק ב קד

סימן לא

שאלה בן תורה אחד אשר קנה ארגז קטן אשר בתוכו חמישים אתרוגים מן מוכר אתרוגים בעד מאה זהובים ונתן לו המעות מבלי ראות האתרוגים רק כאשר מזלו יהי' גורם הטובים הם אם רעים ושלח משרת עכו"ם שלו אל הסוחר להביא לו הארגז אשר ישלח לו הסוחר כפי קנינו בנומרע ידוע והסוחר נתן הארגז להעכו"ם הנ"ל ויצא עם הארגז מחנותו ואך יצא יצא קבל הסוחר אגרת מעב"ד כי האתרוגים עלו מעלה מעלה בדמים יקרים כי כמה אלפים אתרוגים נחרבו על הדרך ורץ הסוחר אחר השליח עכו"ם ולקח ממנו הארגז כי אמר שנתן לו ארגז אחר ושילך לביתו והוא בעצמו יבוא אל משלחו עוד היום ושלח הסוחר המאה זהובים בחזרה כי לא יוכל ליתן לו אתרוגים וכאשר קרא הבן תורה את הסוחר למשפט לדין תורה אמר הסוחר מה תבקש ממני לקבל מי שפרע אני מוכן לזה וטען הבן תורה הלא משכתי את הארגז ע"י שלוחי אחר שקבלת את המעות וצחק הסוחר עליו מעולם שמעתי שעכו"ם אין שליח לישראל והשיב לו הבן תורה ראיתי כזה מגדול בישראל שפסק בבעל הבית שקנה אתרוג במעות שמהני שליחות גוי אחר נתינת המעות והשיב לו הסוחר לא אאמין לך הדבר הגם שתלית באילן גדול חוץ אם אשמע מפי הב"ד שכך הדין תורה אז אשיב לך הארגז עם אתרוגים וקפץ הבן תורה ונשבע שכן פסק הגדול ההוא והסוחר עומד בדיבורו שמבקש לשמוע מפי הב"ד הדין עם מי

תשובה לפום רהיטא הדין עם המוכר דאם רוצה לקבל מי שפרע יכול לחזור כמבואר בגמ' ובש"ע ח"מ סי' קצ"ח דיכול המוכר לחזור אם יחפוץ לקבל מי שפרע ומה שקפץ ונשבע שראה הלכה למעשה כן מגדול בישראל אינו נאמן כמבואר ביבמות דף ע"ז כל ת"ח שאמר דבר הלכה קודם המעשה שומעים לו ואם לאו לא שומעים לו אם הוא נוגע בדבר עיין תוס' שם בשם ר"ת ועיין בש"ע יו"ד סי' רמ"ב ומה שנשבע אין נאמן בשבועתו להוציא ממון מיד המוכר ובפרט דהוא נשבע על הוראה אשר אינו נאמן גם בשבועה אינו נאמן כדמוכח בסוגי' דיבמות ובפוסקים

וגם אפי' לפי דבריו לא דמי דשם הי' המעשה בבעל הבית שקנה אתרוג לעצמו לצאת בו ידי מצוה אז דומה לד' פרקים בשנה דנשאר קנין התורה עיין בחולין דף פ"ד ועיין בש"ע ח"מ סי' קצ"ט דפסק מהרי"ל מי שנתן מעות על יין קידוש מעות קונות יעו"ש ברמ"א אבל כאן הבן תורה קנה האתרוגים להרויח בהם דמים כאלו לקח תפוחים ודוק

אמנם אמרתי להפך בזכות צורבא מדרבנן לחקור אם לא מהני המשיכה של משרתו הגם שהוא עכו"ם כי לא צריך המשיכה לקנין שיהי' בו מחשבה לקנות במשיכה אלא כיון שנעשה מעשה המשיכה מהני אפי' בלי מחשבת קנין ולדעתי היא פלוגתא גדולי חקרי לב הן המה הרז"ה ורמב"ן במלחמות ואבאר בעזה"י

הבעה"מ בסוגי' דמשיכה כתב וז"ל כתב הרי"ף שמעינן מהא דכמה דלא משכי לוקח לזביני' ואיתנס דלמוכר איתניס ולי לא נראה כן שאם נאנס או נאבד או נשרף דליתי' בעולם כיון דקיי"ל דמעות קונות מדבר תורה אינו יכול לחזור בו אלא כל זמן שהוא קיים עכ"ל

ויש לדקדק בלשונו הזך (א) דכתב שאם נאנס או נאבד או נשרף למה האריך בשלשה לשונות מה לי נאנס או נאבד או נשרף (ב) למה כפל אח"כ דליתא בעולם הלא פשיטא כיון דנשרף או נאנס או נאבד דליתא בעולם היינו ביד מוכר (ג) מה שמסיים אלא כל זמן שהוא קיים למה לא כתב אלא כל זמן שאיתא כמו שכתב ברישא דליתא בעולם הי' לו לסיים אלא כל זמן שאיתא בעולם וצע"ג

ונלע"ד להסביר סברתו כיון דדבר תורה מעות קונות לא עקרו החכמים קנין מעות רק תקנו שיהי' נחשב כאלו התנה המוכר והלוקח שעד שיהי' נעשה פעולת משיכה יהי' ביד כל אחד מהם כח לחזור מן המקח שלא יהי' קנין מעות גומר לחלוטין מיד רק יהי' בתנאי אם תבוא אח"כ מעשה משיכה אז נגמר למפרע קנין מעות וטרם שנעשה מעשה משיכה יהי' רשות לכל אחד לחזור ואם אחד חוזר אתי דיבור ומבטל דיבור דלא נחשב נתינת המעות למעשה דהא אפינו במקדש אשה לאחר ל' יום סובר ר' יוחנן דיכולה לחזור מקדושין דאתי דיבור ומבטל דיבור ומכ"ש כאן שבין הלוקח ובין המוכר יכול לחזור דלא נחשב נתינת המעות למעשה ויכול דיבור החזרה לבטל דיבור הראשון (עי' קדושין דף נ"ט ובפנ"י ובהפלאה שם) אבל בוודאי חזרה בעי ואם לא חזרו ובא אח"כ לידי משיכה למפרע קנה המעות ולא הי' צריכין חכמים לתקן שיהי' משיכה כלל רק די בתיקון שכל קנין במעות יהי' בתנאי אם יבוא לידי משיכה אך שחששו פן יאמר הלוקח למוכר נשרפו חטיך בעלי' ותקנו שיהי' גם משיכה קנין שאז לא יוכל הלוקח לחזור עוד אבל קנין מעות נשאר בתקפו כאשר אבאר לקמן בעז"ה

אמנם החזרה יוכל להיות אם המקח הוא בעולם והלוקח חוזר לבטל המקח בעצמותו ואפילו אם נרקבו הפירות או הבגדים ולא שוו אלא פרוטה עכ"פ גוף החפץ בעולם והלוקח טוען לא אחפוץ בגוף המקח וממילא יצרך המוכר להחזיר המעות אבל אם נאנס או נאבד או נשרף ולא נשאר בעולם גוף החפץ אשר קנה שאז האונס של גניבה ואבידה ושריפה מכריחו לבקש מעותיו אז אמרינן נהי דאונס רחמנא פטרי' אבל לא חייבו למוכר שיפסיד כי הלא בשעה שנולד ההיזק ברשות לוקח נולד דכל זמן שלא הי' חוזר הלוקח הי' המעות קונה ושלו נאבד ונשרף ולכן דייק הבעה"מ בין שנאנס שנודע מי לקחו בחזקה או אבד שאינו יודע היכן הוא או נשרף דליתא להחפץ בעולם שלא נשאר גוף החפץ לפני לוקח שוב לא יוכל הלוקח לחזור עוד אבל כל זמן שהוא קיים הגם שהחטים נחסרו משווים ע"י עשן האש או שנתבשלו הבגדים מרוב ימים כיון שעכ"פ שלא בא הלוקח לתבעו ממון רק טוען שלא יחפוץ בחפץ אשר ביד המוכר יוכל לחזור והעיקר תלי' אי טוען הלוקח שלא יחפוץ בחפץ אשר ביד המוכר וחזר ממקחו או שבא לבקש דמי' שלא יוכל לאמור שלא יחפוץ בחפץ כי היא אינה בעולם והבן (עיין נמ"י [יבמות קי"ז] בעגונה שבאה לתבוע כתובה ועיין ש"ך ח"מ סי' רפ"ד)

וסיים הבעה"מ וז"ל והיינו דאמרינן מ"ט אמרו משיכה קונה גזירה שמא ואמר לו נשרפו חטיך בעלי' ואי מוקמת להו ברשותי' מסר נפשי' טרח ומציל כי היכי דאי מתרמא לי' רווחא להדר בי' עכ"ל

הכונה דנחזי אנן אי אמרינן דעקרו חכמים קנין מעות לגמרי שעשו בכח הפקר ב"ד הפקר דמעות לא יפעל קנין ממילא לא יצא החפץ מרשות מוכר כלל דהא לא נעשה דבר קנין אשר יפעל שיצא החפץ מרשות המוכר ובדברים לבד לא יצא חפץ מרשות הקודם אבל אי אמרינן דלא עקרו החכמים הקנין והכסף עשה פעולת הקנין שהחפץ יצא מרשות ויכנס ברשות לוקח רק גדרו החכמים ותקנו