מחנה חיים אורח חיים חלק ב קג

גנב והקדיש חייב ד' וה' ותירצו דשם בהקדש ב"ה דלא אתי לכפר וכאן בקדושת מזבח דבא לכפר יעו"ש מפורש יוצא כמ"ש בעז"ה

ויובן לי בזה פסק הרמב"ם וכן כתבו תוס' בזבחים דף מ"ה דבקדשי עכו"ם קדושת הגוף אין בהם מעילה ובקדשי עכו"ם לבדק הבית יש מעילה ועיין בקצו"ח ונתיבות שהביאו דברי תוס' ולפמ"ש נכון מאוד דבגמרא יליף וינזרו מקדשי בני ישראל ולא קדשי עכו"ם ובשלומא בקרבנות למזבח דנקראו אחר ההקדש ואחר המסירה לעזרה בשם בעלים ראשונים דצריכין אותן לכפר עליהם שנקראו עוד קדשי בני ישראל ממעטים עכו"ם אם יקריבו קרבן למזבח דהא עדיין שם עכו"ם המביאים אותו עליו דהא בא להזכיר אותו פני ד' אבל בקדושת בדק הבית דאזל שם בעלים ע"י ההקדש אפילו בישראל וה"ה בעכו"ם אין שם בעלים המקדישים עליו א"כ למה לא יהי' בו מעילה הא דומה לקדשי ישראל ודוק כי קצרתי והארכתי עוד לבאר דברי תוס' כריתות דף י"ג דיש בקדושת הגוף שאלה עד אחר זריקה ולא אח"כ יעו"ש יען דכבר נתכפרו בעלים ונעקר שמם לגמרי דהבשר לא הוה דבר הנדור רק דבר הנאסר דמשולחן גבוה קא זכו עיין ר"ן נדרים דף י"ב והבן

ומה שפלא בעיני להבין דעת קדושים ה"ה שני כרובי השכל הקצו"ח ונתיבות דהבינו דעת רמב"ן שיש קנין להקדש רק אין בו מעילה יען דלא הוקדש ע"י פה אדם כלל וגרע מהקדש ע"י נכרי יעו"ש א"כ איך יפרנסו הגמרא בשבועות דמתרץ הא קדשים איתא בשאלה ומשני בבכור דמרחם קדוש וא"כ יפלא איך יהי' בו מעילה הא לא הוקדש ע"י בני ישראל והגם שתורה גזרה קדושת בכור אבל עכ"פ איך יהי' מעילה הא לא הוה קדשי בני ישראל וברור בכל הש"ס דיש מעילה בבכור וא"כ איך נבין סברת הרמב"ן דצריך להיות קדושת בני ישראל (ואפשר לתרץ יען דיש מצוה בבני ישראל להקדיש בכור דכתיב תקדיש ואיירי דהקדיש בן ישראל את הבכור רק שאלה לא מהני ביה דהא אפי' לא הקדיש הוה קדוש)

ולולא דברי פי קדושים הנ"ל אשר הבינו שתלי' מעילה אם הוקדש ע"י פה גוי או ע"י פה ישראל אמרתי בהיפך דאין קפידא באמירת פיו רק הדבר תלי' אי קדושת ישראל גרם הקדושה על החפץ אז יש מעילה אבל דבר הקדוש שלא ע"י קדושת ישראל אין מעילה ולכן אם הבכור אשר הוא רשות גבוה פועל הקדש ולא בא קדושת החפץ מכח קדושת בני ישראל רק מכח קדושת גבוה אז הגם שקדושתו למעלה מקדושת ישראל (ועיין במדרש ילקוט על פ' קדושים תהי' קדושתו למעלה מקדושתכם) אעפ"כ אין בו מעילה דתורה אמרה וינזרו מקדשי בני ישראל שקדושה צריך להיות מכח קדושת ישראל ואין עונשים מן הדין וקדשי עכו"ם ג"כ ממועט דאין זה קדוש מכח קדושת ישראל כנלע"ד

והנה מהרי"ט חנגזי בהל' בכורות פ"א חקר איך אפשר שבכור הנולד מן ההפקר אינו קדוש כמבואר בתוספתא הא קדושת בכור בא מאליו ולא צריך הקדש בעלים וצע"ג ותירץ התורה אמרה כל בכור בישראל ובאמת אם ישראל זכה בו מן ההפקר חל עליו קדושת בכור מכח בן ישראל הזוכה בו אך אם בא מתחילה מן ההפקר ליד גוי ואח"כ בא לרשות ישראל אין בו קדושת בכור אבל אם מיד בא מן ההפקר לרשות ישראל הוא קדוש יעו"ש וא"כ כיון שקדושת בכור תלי' מן קדושת ישראל שייך בו וינזרו מקדשי בני ישראל דקדושת בכור בא מכח קדושת ישראל כנלע"ד בעז"ה לולא שהוגי דעה לא הבינו כן ולא באתי רק להגדיל תורה

(ב) עוד אחת אבוא אשר התפלא כ"ת נ"י עלי שבתשובה סי' כ"ב הסברתי דברי ר"ן בריחא מילתא להצילו מקו' טו"א וכתבתי שם וז"ל אבל במוכרי בגדים דהוי הלבישה לא אפשר דצריך ללבוש כדי למכור עכ"ל וע"ז השיג מעלתו וז"ל הלא מפורש בפסחים שם דמוכרי כסות הוה אפשר ולא מכווין משום דאפשר למיעבד כצנועין עכ"ל כ"ת נ"י

פלא בעיני על אשר לא ירד במקור הדברים במשנה הנ"ל והי' יודע לדון את הדברים לזכות דפשיטא דבאפשר ולא קמכווין איירי רק הבנת דברים כך הוה דהתנא בכלאים תנא מוכרי בגדים מוכרים כדרכן בלבד שלא יתכוונו וכו' והצנועים מפשילן לאחוריהן ופי' הרמב"ם בפרושו וכן פסק בחבורו ללבוש אסור לכ"ע רק ליתן הבגד על הכתף ולצאת למכור הגם שמחמם לו על הכתף והצנועים תולים הבגדים על המקל מאחוריהן שלא יגעו הבגדים בגופם אבל הר"ש שם פירש מוכרין כדרכן ללבוש ממש להראות לאנשים מידת ארכו ורחבו תמונתו על הגוף וכן משמע מרש"י בכל מקום ועיין בטור ובשו"ע סי' ש"א ובש"ך ובט"ז באיזה שורש פליגי המפרשים הנ"ל ודבריהם נעמו מאוד ויש לי בדבריהם הערות אך הזמן בוגד בי לפרטם כעת

והנה לפי' הרמב"ם אין הפסד לעשות כצנועים שמוכרים בגדים דרכן להניח הבגדים על הכתף והצנועים תולים על מקל מאחוריהן אבל לענין מכר הכל שוה אבל לפי' רש"י ור"ש צריכים המוכרי בגדים ללבוש כדי לעשות עין לקונה ואם לא יעשה כן יש להם הפסד שלא ימצאו בנקל קונים על הבגדים והוה הלבישה של המוכרי בגדים לא בעבור כדי ללבוש רק דלא אפשר להם למכור בלי ללבוש רק הגמ' דן כיון דאפשר במכירה ולעשות כצנועים לא מקרי לא אפשר אם הוה הדין אפשר ולא קמכווין אסור דהא גם כאן אפשר לעשות כצנועים אבל באמת דפסקי' אפשר ולא קמכווין מותר רק אנו דנין על פסוק רישא הוספתי טעם לשבח בודאי אם לא היה צריך כלל ללבישה הנ"ל או לטעימת ריח של יין יהי' חייב על הנאה הבאה לו אח"כ הגם שאינו מכווין להנות דהא הוא גרם לעצמו זאת דלאיזה תכלית לבש עצמו בגדי' הנ"ל והוה כתחילה בפשיעה וסופה באונס דנחשב לפשיעות (ועיין בא"ע לענין אשה אשר עברה על יחוד ונאנסה נחשבת כמזידה) אבל כאן דלא אפשר בלא לבישה ובלא טעימה אם רוצה למכור בגדים בנקל או לידע בבירור שהיין טוב הגם שיש ג"כ שאר סימנים על יין להבחין בו אבל שאיפה הוא סימן היותר טוב וא"כ נשאר הסברה דאף הלבישה לא הוה מעשה איסור והנאה בא אח"כ ממילא אפי' פסיק רישא מותר וכל דברי שם הוא לפי' ר"ש ורש"י וכן כתבתי בבירור וז"ל אבל במוכרי בגדים הוה הלבישה לא אפשר דצריך ללבוש כדי למכור עכ"ל יראה מעלתו שרמזתי על פי' רש"י ור"ש ובזה ינוח דעתו ויעיין בפנ"י היטב ותו לא מידי כעת כי לא באתי בספרי שם לברר פרט זה לברר פי' המשנה רק באתי להעיר מי שיעיין במקור הדברים ואציין לו לעיין בשבת דף ד' ברודה פת ובמג"א סי' ק"ח ובגיטין דף ל"ז וח"מ סי' כ"א בש"ך ובמג"א סי' תל"ד וסי' תמ"ו ובהל' ק"ש אם התפלל במקום שאינו נקי

ועל ח"ת לא אשיב לו כי יאמין שאני מוקף מכל צד בעמל ותלי"ת בעמל למעלה מן השמש ולא באתי רק שלא יאמין חלילה שאין כבודי להשיב לו אבל לא אוכל כעת לראות ח"ת דברי הדש"ת הק' חיים סופר